רס"ן שמעון ליבר ז"ל

קורות חיים

רב-סרן שמעון ליבר נולד ב-29 באפריל 1929 בבריסל, בלגיה, להוריו שרה ואשר. שמעון התייתם מאביו בהיותו בן שלושה חודשים. בשנת 1934 עלה ארצה עם אמו. סיים את למודיו בביה"ס ביל"ו בת"א ובגמנסיה "השכלה". היה שחקן כדורגל ובגיל 14 עמד בראש קבוצת הנוער "הכת ת"א". חברי קבוצה זו הצטרפו לבית"ר ולקבוצת הכדורגל שלה, שם הכיר את הנערה שעתידה להיות אשתו, את אסתר. לאחר מספר שנות חברות נשא אותה לאשה. להם בת בשם נורית.

נפל בסיני בכ"ח חשון תשי"ז (2 לנובמבר 1956).



סבו שהיה יהלומן ידוע בבלגיה ולו בנות בלבד, רצה שנכדו הבכור יעסוק במקצוע זה על מנת שבבוא הזמן יטול לידיו את ניהול עסקיו. מקצוע היהלומים שנחשב למקצוע נוצץ ומכניס לא משך את שמעון אשר החליט להקדיש את חייו בתחום אחר - צה"ל המופקד על הגנת ישראל.

רק בן ארבע עשרה שנה היה והוא כבר מאמן ידיו למלחמת שחרור בשורות הארגון הצבאי הלאומי. היה חניך בית"ר ולאצ"ל הגיע דרכה. עוד בהיותו חובש את ספסל הלימודים בגימנסיה השתתף כבר בפעולות שונות נגד הבריטים, במסגרת האצ"ל עבר גם קורס מפקדים.

עם הכרזת המדינה ובפרוץ קרבות מלחמת השחרור, עמד על משמרתו בעיר העברית בעמדות ההגנה שהקים האצ"ל בשכ' שפירא ובכרם התימנים. נלחם בכיבוש יפו לשחרור העיר תל-אביב, מהסיוט הבלתי פוסק של פורעים ערבים. לפעולה זו יצא בראש כיתת חיילי אצ"ל עליהם פיקד. השתתף גם בקרבות על רמלה, לוד ויהודיה.

עם הקמת צה"ל התגייס לשורותיו בדרגת סמל. כושר מנהיגות ותעוזה למופת, גילה באחד הקרבות המרים על תל-עזזיאת אשר בגליל. בקרב זה נפל המ"מ. שמעון נטל מיד את הפיקוד וכשהוא בראש, עלתה היחידה על המוצב הסורי המפורסם, אשר חלש על כל הסביבה והטיל עליה מורא ופחד. דרך שירותו הצבאי הובילה את שמעון באורח טבעי לקורס קצינים, אשר סיימו בהצלחה. לחטיבת אלכסנדרוני בה שירת קודם לכן לא חזר, אלא נשלח לשרת ביחידת הסיור של גולני אשר מפקדה היה אריק שרון. שמעון היה סגן מפקד הפלוגה. מפלוגת הסיור, ובסולם קידומו הצבאי נשלח לקורס מפקדי טנקים, קורס חדש יחסית אז. היה ממניחי היסוד של חיל השריון. שמעון לא פסק מלהשתלם בשטח זה אשר ראה בו את ייעודו הצבאי. עבר קורס מפקדי פלוגות טנקים וסיים אותו כחניך מצטיין. נשאר להדריך בביה"ס לשריון, ולאחר מכן מונה כמדריך ראשי וכסגן מפקד בית הספר.

במבצע קדש בשנת 1956 פיקד על פלוגת טנקים. לפני צאתו, בשיחה שקיים עם אשתו אמר:

כיצד אוכל להדריך לאחר המלחמה אנשים שעברו קרבות טאנקים, אם לא עברתי זאת בעצמי?

הממונים עליו לחצו שלא ייצא למערכה, אלא ימשיך בעבודת ההדרכה מכיון שידעו איזו עבודה נפלאה עושה רב סרן זה כמפקד קורס שריון. פניה זו דחה בתשובה טיפוסית:

אני עצמי חייב להתנסות בשיטות לחימה הלכה למעשה, אחרת לא אוכל להדריך אחרים.

שום משימה לא היתה קשה עבורו, לא ידע תפקיד מרתיע מהו. השתתף בכל סיור קשה ומסוכן, יצא לכל מארב רצוף סכנות ותמיד היה הראשון לכל והפחד ממנו והלאה.

פרט קטן המאפיין את האהבה שרחשו לו פקודיו והאנשים שנמצאו בקרבתו. בהגיע הידיעה על נפילתו לבית הספר לשריון בו פיקד במשך שנתיים, מיהרו החיילות להוציא את כסאו מחדר עבודתו.

לא יכולנו להעלות על הדעת הן אמרו, שמישהו אחר ישב על אותו כסא שרב סרן ליבר ישב עליו.

כאיש צבא מובהק דרש מחניכיו לבצע את תפקידיהם כהלכה וללא פשרות, אך היה בבחינת נאה דורש ונאה מקיים. ידע לדאוג גם לענינים האישיים של פיקודיו ועזר להם בפתרון בעיותיהם.

עתיד גדול בצבא ניבאו לו מפקדיו, ורבים מרעיונותיו ודפוסי מערכות לחימה של שריון זכו ליישום בצה"ל. עמד לקבל דרגת סגן-אלוף.

בקרב על אבו-עגילה נפל.

מפקדו הישיר אלוף משנה אהרן קופרשטוק (אולק) במכתב תנחומים לרעיתו אמר:

הנני יודע בבירור שמשאלתו היחידה של שמעון כקצין וכבן נאמן לישראל, היתה לפקד על פלוגת טאנקים במלחמה זו.

משאלה זו ניתנה לו והנני משוכנע שהוא הרגיש סיפוק רב תוך ביצוע תפקידו.

עבדתי עם שמעון בכפיפה אחת במשך שנתיים והנני יכול לומר לך שהוקסמתי מיכולתו של קצין זה. שמעון היה קצין לדוגמא, נאמן למפקדו ולפיקודיו, מסור לתפקידו, בעל כשרון ובעל יכולת עבודה עצומה. שמעון היה אהוב על פיקודיו ומפקדיו.

לי אבד אח ולחבריו חבר יקר.