סרן חונן חיים ז"ל

קורות חיים

בן מיכאל ותפחה. נולד ביום ט"ו באב תש"ד (4.8.1944) בארביל אשר בעירק. בשנת 1951 עלתה המשפחה לארץ במסגרת המבצע "על כנפי נשרים". תחילה למד חונן את לימודיו היסודיים והמשיך אותם בבית הספר "תחכמוני" אשר בטבריה.

מזכרונותיה של אותם הימים מספרת אמו עד כמה היה הילד ער לבטחון-המדינה אפילו אז: פעם ניגשו אליה שוטרים במדים ושאלוה היכן נמצא בנה, היא נבהלה אך לא הסתירה מפניו שהמשטרה מחפשת אותו. אולם הוא הרגיע אותה וברגש נדיר של גאווה ענה: "אמא, תפשתי מרגל של אויב-המדינה", וסיפר לה כי זר, לבוש בגדים ערביים, ניגש אליו וביקש שיקנה לו עיתון בעיר, אך במקום זאת הוא התקשר עם איש-משטרה והודיע לו על המרגל. כאשר שאלו אותו מניין לו שהאיש מרגל ענה כי ראה בידו כסף שאינו ישראלי. לאחר שהוא זיהה את החשוד נתנה לו המשטרה ספר לאות-תודה על עירנותו, ובהראותו את הספר לאמו אמר: "זו מזכרת גדולה. עשיתי משהו למען המדינה".

לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי למד בבית-הספר התיכון "הגליל", אף הוא בטבריה. לצה"ל גויס לאחר שקיבל את תעודת-הבגרות שלו, בנובמבר 1961. בין תחביביו היה איסוף בולים. בספורט נטה למשחקי הכדורגל והכדורעף. יותר מכל היה אוהב לכתוב שירים. אחרי שעות הלימודים היה עוסק בעבודות שונות ומבצע שירותים שונים עד השעות המאוחרות של הלילה כדי שיוכל לסייע בפרנסת המשפחה, אשר על אף מצוקתה לא מנעה ממנו את המשך לימודיו - ואף עודדה אותו לכך.

בעל יזמה ואחריות היה חונן, את המולדת אהב אהבת-נפש, ושאיפתו היתה להתקדם בצה"ל. ואכן דרכו היתה סוגה בהצלחות בזו אחר זו. תוך כדי שירותו עבר קורסים שונים (כגון מפקדי כיתות, מש"קים, סיירי-אויר ולבסוף קצינים). בתום שירות-החובה שלו שילב את שירות-הקבע עם לימודים אקדמיים. בשנים 1965-1964 למד בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי-הרוח. מחוץ לכתלי האוניברסיטה, כאשר נמצא חונן בסיורים בארץ, נתגלתה בו אהבתו העמוקה לשירות, זו האהבה שהביאה אותו לשירות-קבע וללימוד הגיאוגרפיה לאחר-מכן. באותם הימים התגלו בו גם כל אותן התכונות של איש-חברה ועד מהרה הלך והתלכד מסביבו חוג של ידידים חדשים.

בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים והוא שירת בה בדרגת סגן, שאליה הגיע. הוא עשה את העבודה שלו מתוך מסירות ואחריות כהרגלו, ומפקדיו ידעו שיש על מי לסמוך, כי כל משימה שנמסרה לידיו לביצוע בוצעה בשלימות ובדייקנות. מה שאפיין אותו והעלה אותו מעל לאחרים היתה הרצינות שביחסו לעבודה, האחריות והיסודיות שבביצוע העבודה. כתום המלחמה חזר ללמודים האוניברסיטאיים ולמד מזרחנות וגיאוגרפיה. חונן ראה בלימודיו משימה נוספת שהוטלה עליו כאיש צה"ל. הוא לא היה נעדר אף פעם משיעור או מהרצאה ואת הפסקותיו בין שיעור לשיעור ניצל לישיבה בספרייה, להוציא את הימים שלפני מבצע כראמה ולאחריו, אשר בהם "ערק" ליחידתו הצבאית.

מעניין להביא כאן מעשה שאמו מעלה מאותו יום של מבצע כראמה. הוא היה אז בחופשת לימודים ושמע ברדיו את הידיעה הראשונה על הפעולה. הוא הבין מה מתרחש שם ורצה לצאת, אך לא אהב פרידות רגשניות, לכן ניגש אל אמו וביקש ממנה שתלך לקופת-חולים לביקור-רופא. כאשר שבה מן המרפאה נודע לה מפי השכנים שחונן עזב את הבית לבוש מדים ורכוב על קטנועו. לפנות ערב חזר הביתה מאובק ועייף. אמו פנתה אליו וטענה: "רק אל תאמר לי שהיית בכראמה", וחונן ענה: "אדם הרגיל בעישון ונבצר ממנו לעשן - האם לא יחוש בכאבי ראש? אמא, איך אני, בנך, יכול לשבת פה בשלווה ובאפס מעשה כשאחי נאבקים שם. תארי לעצמך שצה"ל ילך להעיר כל חייל וחייל משנתו לפעולות מעין אלה. לאן נתדרדר? אנו חייבים לחיות את הגבולות ולהיות דרוכים תמיד".

אחרי הלימודים ביקש לחזור לשירות פעיל, הוצב תחילה בפיקוד הצבאי ולאחר מכן בבסיס הדרכה. בשבוע האחרון לחייו רצה לשוחח עם אמו על דברים משמחים - ואמר לה: "אני עומד לקנות בית ב'נוה-שושנים'. שם יהיה לך בית עם גינה. די ללחוץ עלי ולדחוף אותי להתחתן. הנה החלום שלך עומד להתגשם ובעוד חודשיים תהיה לך חתונה". הבטיח - אך לא זכה לקיים, כי אור ליום ג' באדר תשכ"ט (21.2.1969) מצא את מותו ליד כפר שמריהו בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול.

בהוצאת משפחתו ומוקיריו יצאה לאחר נפלו חוברת בשם "חיים".