אלוף דוד בן ענת רזיאל ז"ל

קורות חיים

על נהרות בבל, הרחק מן הארץ אותה אהב, נפל דוד רזיאל הוא אלוף בן- ענת - מפקדו הראשי של ארגון הצבאי הלאומי, פצצות אווירוני "היינקל" של האויב הגרמני פגעו בו בשעת מילוי תפקידו המלחמתי, בשיצא עם אנשיו למעברות מעבורת, כדי להתחקות אחרי העמדות של צבא ראשיד-עלי והמופתי הירושלמי.

ביום ד' בטבת תשט"ז (19.12.55) הועברו עצמותיו ממקום קבורתן בחבניה שבעיראק האוייבת ולמחרת היום הובאו לקבורה-זמנית בבית הקברות היהודי, במארגו שליד ניקוסיה קפריסין. העלאת עצמותיו מקפריסין למולדת עוכבה בשל התנגדותה של ממשלת בריטניה.

דוד רזיאל נולד בסמורגון שבפלך וילנא, והוא נצר מגזע רבנים גאונים וגדולי-תורה ובן להורים חולמי-ציון ונושאים את נפשם לארץ-ישראל, הוריו-מורים ומפיצי שפת-עבר היקנו לילד את הדיבור העברי מילדותו. מזיגת הערכים הדתיים והלאומים אותה ספג בבית הוריו יחד עם הנסיונות המעשיים של קבוצת "החלוץ" - שהוריו היו בין מייסדיה - להגיע ארצה הבשילו בו בגיל צעיר את ההכרה הלאומית.

בהיותו בן שלוש עלתה המשפחה ארצה אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנגישות מצד המשטר התורכי, הוגלתה מן הארץ עם כל היהודים בעלי נתינות רוסית, במשך שמונה שנים נדדו דרך מצרים, רוסיה, אוקראינה וליטא עד אשר זכו לשוב למולדת, ודוד אז בן שתים-עשרה. בכל השנים האלו נתחנך על ידי הוריו מבלי לבקר בבית-הספר.

עוד בשחר ילדותו הצטיין בכשרונותיו, בהיותו בן שמונה ידע כמעט את כל תנ"ך בעל-פה. ועד שנתו השתים-עשרה סיים את כל ה-ש"ס. כשחזר ארצה המשיך ללמוד בביה"ס התיכון תחכמוני ועמד בבחינות-הבגרות. כאשר עברה ישיבת סלובודקה לחברון ביקש להתקבל לישיבה, אך למרות אהבת-התורה שקננה בנפשו סירב לבסוף להצטרף אליה, וזה בשל שפת ההוראה באידיש. הוא נכנס על כן לישיבתו של הרב קוק ז"ל "מרכז הרב". שם העמיק במשד שנתיים את ידיעותיו בתורה. לאחר מכן נכנס לאוניברסיסה העברית, ולמד מדעי היהדות, מתמטיקה ופילוסופיה.

מאורעות הדמים - בתרפ"ט הבשילו בנפשו את ההכרה, כי גאולת ישראל אינה יכולה להשאר, בתחומי הרוח בלבד; לקח הטבח שערכו הפורעים הערביים בכל המקומות, בהם לא נתקלו בהתנגדות יהודית מאורגנת, הוליד בו את חזון תקומת הכוח העברי. הוא הסיק את המסקנות, אשר הטביעו לאחר מכן את חותמן על חייו וגורלו. ובו ביום הצטרף לפלוגת המתנדבים שליד ועד הקהילה בירושלים. התפקיד הראשון שעלה בגורלו היה ללוות למנוחות את עשרות בחורי הישיבה שנטבחו בחברון.

כשבעקבות ה"מאורעות" פרשו כמה מחשובי המפקדים ב"הגנה" משורותיה והקימו את הארגון הצבאי הלאומי, הצטרף רזיאל לשורותיו מיד עם היווסדו. מעתה הקדיש את זמנו להשתלמות במקצועות הצבאים. מפאת חוסר ספרות צבאית בעברית, הלך אל המקורות והשתלם באנגלית ובצרפתית, כדי להיות בן-בית במכמני המדע הצבאי. שקידתו נתנה במהרה את פרייה ורזיאל היה לאחד מטובי המדריכים באצ"ל. ולפקודתו נמסרה הדרכת הקורסים למפקדים. למען קידום אימונים, ביסוס הידיעות הצבאיות והפצתן בין הרבים, תרגם, ערך וחיבר יחד עם אברהם שטרן ספרי-עזר מקצועיים. והירבה לכתוב מאמרים ורשימות בעתונות הפנימית של האצ"ל.

"מאורעות" תרצ"ו הביאו למפנה בחייו של רזיאל שהיה גם למפנה בתולדות הדור. פורעי ערב הכריזו על "מרד". חוצפתם ותוקפנותם גברו; הכנופיות שלטו בכבישים, יום-יום נרצחו יהודים, נערכו הלוויות ונישאו הספדים. הישוב התבוסס בדמיו, אך הוסיף להיות שאנן. המוסדות הרשמיים העלו על נס את הגבורה שבהבלגה. פיארוה כצו המוסר והמצפון וכחכמה מדינית עליונה, והמשיכו בפניות לבריטים.

הבריטים - הבקיאים בתורת "הפרד ומשול" - הציגו את הכנופיות כתנועת שחרור ערבית ונעלו את שערי הארץ בפני הפליטים היהודיים הנסים מאירופה. כך קבעה ההבלגה את מצבנו המדיני, דנה את הישוב לחיי גיטו בארץ- ישראל והחדירה את ההכרה בקרב הפורעים, כי הם אדוניה האמיתיים של הארץ. דוד רזיאל נוכח לדעת, כי לשיטת ההבלגה אין הצדקה מדינית ולא תכלית צבאית, בהתקפה הוא ראה את הדרך להצלה, ומול "הבלגה" הוא העמיד את התביעה לתגובה מאורגנת ויזומה.

משאירגן את השורות סביב דגל התגובה נטל את היזמה לידיו, ובי' בכסלו תרצ"ח (14.11.37) "יום הראשון השחור לערבים", הפעיל את הנשק העברי בירושלים בהתקפה המאורגנת הראשונה. יוזמה זו שימשה אות לשבירת ההבלגה ולנקיטת מעשי-תגמול בכל רחבי הארץ, ולמעשה היתה זו הפעולה הראשונה במלחמת השחרור העברי בדורנו.

אך אין זכותו של רזיאל בשבירת ההבלגה בלבד, הוא אשר שימש כאב-טיפוס למפקד העברי החדש, מעולם לא סיכן אחרים בטרם סיכן את עצמו. על שבירת ההבלגה פיקד אישית ובכל מבצע הוכיח את נכונותו להקרבה עצמית. את התורה כי המפקד הולך לפני אנשיו, אותה סיגל לעצמו צבא ישראל בימינו, הורה לראשונה אלוף בן-ענת במחתרת בציון.

עוד גדולה זכותו של רזיאל, הוא אשך הפך את האצ"ל לארגון לוחם ולגוף עצמאי גם בדרכי מחשבתו. הוא החדיר את רוח-הקרב ואת החוש לסדר ולמשמעת בלבות חניכיו. הוא עורר בלבם את הנכונות והנאמנות ללא סייג , והפכם ללוחמים בלתי נרתעים ויחד עם זאת שימש דוגמא לאנשיו בכל מה שנקרא צדק, יושר, טוהר-המידות, ענווה והדר צבאי.

כשמונה רזיאל על-ידי, זאב ז'בוטינסקי, מצביאו של הארגון הצבאי הלאומי, למפקדו הראשי של אצ"ל הורחבה פעולתו גם על תפוצות הגולה. שליחי אצ"ל תכננו את גיוסם של רבבות חיילים יהודים ממזרח-אירופה, אשר יעלו על נשקם בחופי הארץ וישחררוה. בעיירות פולין אורגנו קורסים של הנוער הבית"רי ובהם אומנו מפקדים ומדריכים לצבא המחתרת, גם הנשק ממחסני הצבא הפולני הוכן בהתאם להסכם בין ראשי השלטון הפולני ומפקדת אצ"ל. רזיאל בנצוחו על כל ההכנות, חלם על ההעפלה המזויינת, על יום בו ינחת בציון צבא עברי, שצוייד ואומן בארצות הגולה, ובמהלומת-בזק ישחרר את המולדת.

הכנות אלה היו כרוכות ושלובות בעליית "אף-על-פי", תנועת שיבת-ציון בניגוד לחוקי השליטים הנכרים ובניגוד לשיטת הסרטיפיקטים. וכשקרא ז'בוטינסקי להעפלה חפשית, קיבל על עצמו אצ"ל בשיתוף עם בית"ר את האחריות לביצועה. אניות, אף-על-פי העלו הישר לחופי הארץ רבבות יהודים מאירופה ובהם המוני נוער תוסס שהפכו ללוחמים עבריים במולדת, גם בשטח זה שמורה זכות ראשונים לרזיאל ולחבריו באצ"ל ובבית"ר אשר הפכו את ההעפלה למכשיר מדיני, עוררו את דעת הקהל העולמית לטראגדיה של פליטי ישראל וערערו את חוקי השליט הנכרי.

באחת מאניות ההעפלה שחזרה לאירופה, יצא רזיאל לפאריס לפגישה עם זאב ז'בוטינסקי. לשם פתרון שאלות ארגוניות ולהתוות קווי פעולה לעתיד. מפאריס נסע לפולין, כדי לעמוד מקרוב על הסידורים בקשר לרכישה ולהדרכה, ושם ראה את ענות ההמונים היהודיים ואת שוועתם לגאולה. אחרי שובו מפאריס נתמנה על-ידי ז'בוטינסקי לנציב בית"ר בארץ-ישראל ולקצין השלטון.

גידול כוחו של אצ"ל ושיטות הלחימה שלו היו למורת-רוחם של מנהיגי הישוב ומוסדותיו הרשמיים ולצנינים בעיני השלטון הבריטי, וכך החל שיתוף הפעולה בין השלטון הזר לבין עסקני המוסדות. מחנה המעצר הבריטי בצריפין נתמלא בחיילי אצ"ל וחברי בית"ר והצה"ר. רזיאל היה בינתיים לאדם המבוקש ביותף על-ידי השלטונות הבריטיים, והיה בין הראשונים שחי חיי מחתרת בציון.

זמן-מה לאחר שחזר ארצה, נתפש על-ידי הבולשת. בחקירה הודיע לנציגי השלטון כי הוא מפקדו של האצ"ל ומקבל על עצמו אחריות אישית עבור כל פעולותיו. היתה זו התמודדות בין מפקד אצ"ל והשלטון הבריטי שקציניו איימו עליו בתליה, אך השלטונות לא העיזו לבצע את האיום ורזיאל נשלח לעכו ומשם למעצר-צבאי בצריפין, בו הוחזק עת פרצה מלחמת העולם השניה. נוכח סכנת ההשמדה, שאיימה על העם היהודי כולו מידי היטלר ונוכח מלחמתה של אנגליה בחיה הנאצית בדק אצ"ל מחדש את עמדתו. מפקדת אצ"ל החליטה על "שביתת-נשק" ורזיאל וחבריו שוחררו ממחנה-המעצר.

ימים מרים עברו על רזיאל עם הפילוג בינו לבין אברהם שטרן (יאיר), כשזה האחרון תבע את חידושה המיידי של המלחמה נגד הבריטים. הפילוג הביא בעקבותיו מריבות חמורות, והחלשה כללית של הכוח הלוחם. אך גם בימים קשים אלה כתב רזיאל באחת מפקודותיו לקורס מדריכים, על "היום בו תוצא החרב מנדנה". ואת "שביתת-הנשק" שנכפתה על-ידי נסיבות הזמן, ראה כזמנית בלבד. והנה הונפה חרב ההשמדה על הישוב בארץ-ישראל. דיוויזיות-שריון גרמניות הגיעו לצפון-אפריקה, בסוריה ובלבנון של וישי התיישבו הגרמנים והאיטלקים, וראשיד-עלי תפס את השלטון בעיראק, מרד בבריטים והזמין את ה"לופטוואפה" הגרמני לארצו. נצחונו של ראשיד-עלי היה מביא את הצבא הגרמני למבואותיה של ארץ-ישראל.

בימי סכנה אלה פנה שלישו האישי של גנרל וייוול למפקדת אצ"ל בבקשה לסייע להדברת צבאותיו של ראשיד-עלי: "עזרו לנו בעיראק ושילחו יחידה לביצוע פעולות חבלה מיוחדות. הגורם הלויאלי היחידי במזרח-התיכון הם היהודים ועליהם להשיג את מדינתם. התחילו בפעולות והוכיחו את יכלתכם. יש שינוי בהלכי-הרוח אצל הבריטים. נדון אתכם גם על תנאים פוליטיים".

רזיאל החליט להיענות להצעה, להוכיח את היכולת של אנשי אצ"ל ואחרי מספר פעולות חבלה להפסיקן - ולדרוש הצהרה פוליטית מחייבת. אולם כתנאי לעצם משלוח חוליית-חבלה לעיראק, דרש יד חופשית, בנוגע לצורר היהודים ומשתף הפעולה עם היטלר - המופתי הירושלמי. ושוב הוכיח רזיאל את אבירותו - כשהחליט, בניגוד לדעת חבריו, לצאת בעצמו אל קו האש בראש חולית החבלה. רזיאל וחבריו מילאו תפקיד חשוב בהכנעת המורדים ובכיבוש בגדד מידיהם. חברי קבוצתו חדרו אל מאחורי קווי המורדים, השיגו אינפורמציה צבאית חיונית, וסייעו על-ידי כך לכניסת הכוחות הבריטים לבגדאד.

ראשיד עלי הוכה ובסיס ה"לופטוואפה" הגרמני חוסל, אך באחד מסיוריו בקווים הקדמיים, נפל דוד רזיאל מפצצות גרמניות. נפל שר צבא גדול - בטרם היה צבא לישראל - האלוף דוד רזיאל, עליו אמר זאב ז'בוטינסקי: "לאיש כמוהו הנני מצפה זה חמש-עשרה שנה".