שמונה עשרה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, שמונה עשרה שנים שהם מחצית מחיי בכלל, וכל חיי הבוגרים. אתה נותרת ילד, נער, ואנחנו הפכנו לבוגרים, להורים, לאנשים עובדים. היינו חברים טובים חברות שהחלה בכיתה ז' והלכה והתחזקה עד לגיוס. אני מוצא את עצמי חושב עליך הרבה, גם בקשר לזכרונות הנעורים וגם במחשבות של מה היה אם לא היית נהרג, מה היה איתך היום, לא רק בפאן ההשגי, אלא גם איך היית נראה.
מחשבות רבות שחוזרות ועולות אצלי בכל פעם שקורה דבר טוב, ציון דרך, אני מוצא את עצמי בא לבקרך ולספר לך על התקדמותי בצבא, בלימודים, נישואי לתמר הולדת בני אלון ויובל, בכל פעם שאני עובר ליד קרית שאול, ברחוב אנדרסן, ושאני קורא על אחיך בעיתון. ובוודאי בימי הזכרון, שלך, של שלמה, ביום הזכרון הכללי, בטכסים שבהם אני מקפיד להשתתף, אתה נותרת חלק מחיי במובנים הללו.
ביום הזכרון האחרון יצא לי בפעם הראשונה לספר בפרוט לבני הבכור אלון, עליך. אלון בן השבע שאל הרבה שאלות, שאלות שהורי בילדותי לא היו עונים עליהם. אני ניסיתי לענות ואלון ביקש לבוא ולהשתתף בטכס באליאנס ולהצטרף לטכס בקרית שאול למחרת.
אני יכול להזכר בשלושה פרקים בחברותנו: הפרק הראשון בין כיתה ז' לכיתה ט'. הפרק השני בין כיתה י' לכיתה י"ב. והפרק האחרון בתקופה שלפני הצבא.
הזכרונות שלי מחטיבת הביניים "אורנים" הם מן ההפסקות, היה לך מנהג בכל יום לקנות את העיתון היומי בחנות שליד בית הספר, היינו קונים יחד לחם לבן שלם, בוריס המוכר היה חותך אותו לשנים חצי לך וחצי לי, יחד עם שוקו וטעמי לקינוח היינו מסודרים.
בדרך הביתה היינו הולכים חבורה של בנים וחוצים את השדה בין רחוב ברזיל לרחוב אינשטיין, היום עומד שם קניון רמת אביב, אז זה היה "שדה הסיכסוכים".
בקיץ ובחורף בו היו שלוליות ובעיקר בוץ היינו מגיעים לשדה ובמטה קסם מתחילים לסכסך וללכלך אחד על השני, לריב והרביץ לכל רוחב השדה, ואז חוצים את הצומת וממשיכים להרביץ בדשא של פינת אנשטיין טאגור. הריטואל היה חוזר
על עצמו כל יום, דוד לוי (דווילי), רונן דגן (מבוט) אילן תמרי, שרון בלום (שום, בצל) אתה ואני, נדמה לי שגם אודי היה בא לפעמים. אני לא בטוח אם לא שכחתי משהו... היינו הולכים עם תיקי בית הספר ומתחילים לדחוף אחד את השני לבוץ, לספר למבוט שדווילי אמר עליו שהוא ... וכך כל יום, שגמרנו להרביץ על הדשא, היינו הולכים הביתה, שוב חברים, עד למחרת, משחקי בנים.
בתיכון היינו שוב יחד בכיתה מגובשת וטובה י'- י"ב 5. הפעם בהפסקות, השתכללנו, והיינו הולכים לסופר הישן שבמרכז, ומצטיידים גם בשוקולד, כל-כך אהבת שוקולד, לפעמים גם היינו משלמים עליו, הטריק הנפוץ היה להחליף עטיפות לשים שוקולד שנחשב משובח בתוך עטיפת שוקולד פרה. שקצת התבגרנו, היינו מסתכלים על הבחורות, בעיקר החתיכות של המחזורים מעלינו, מסתכלים ומפנטזים, לפני כחודש הוזמנתי לבית משפחת רמות בכפר שמריהו לקבלת פנים לכבוד נציגי חברת Vivendi, אשתו של המארח, אישה כבת +40 נראתה לי כל כך מוכרת, עד שפתאום זכרתי שהיא היתה המורה לכימיה, נשוא חלומותנו בהפסקות וגם לאחר מכן... נזכרתי בך ונגשתי אליה והתוודיתי, סיפרתי לה עליך, היא עדיין חתיכה משגעת, והיא היתה מבסוטה לאללה. כך נערים צעירים ומלאי הורמונים, מפנטזים, לפעמים גם היה לנו אומץ להתחיל עם הבנות, בעיקר שהתבגרנו, ביחוד עם אלה שהיו קטנות מאיתנו, אתה היית ביישן כזה וקיבלת את התואר "יבש" השם התאים לך אז, כי היית יבש כזה, וכך נולד הכינוי. כמעט לכל אחד הודבק כינוי, אבל אז רק הבנים השתמשו בכינויים אחד על השני ועם השני, הבנות המשיכו לקרוא לנו בשמותנו האמיתיים. אני הפכתי לג'וס.
אני זוכר שהיינו באים אחד אל השני ויושבים שעות ומדברים משחקים שש-בש, שורפים זמן, שום דבר ברומו של עולם. שמינית היינו שורצים הרבה גם אצל אמא של זומבי (עופר נתנזון) אז התוודענו לתקופת הסיאנסים, וההורוסקופ. אני זוכר שערב אחד ישבנו אצלך בבית, ועשינו סיאנס, נדמה לי שניבי ניהל את זה וגם סוק היה. אני זוכר ששאלתי את ה"רוח" אם תהיה מלחמה והאם משהו מאיתנו יהרג, כמובן שניבי הפסיק את הסיאנס במחאה, את התשובה קיבלנו כמה חודשים אחר כך ואמא של זומבי שעקבה אחרי המפות האסטרולוגיות שלנו, הצליחה "לפענח" איך מגלים מוות. נדמה לי שאחר זמן קצר היה קצת הפסיקה עם העיסוק הזה.
אני זוכר כל מיני קטעים בזמן שאני יושב וכותב, כרגע נזכרתי שהבאנו מתנה ליעל קובץ ביום ההולדת שלה לביתה, היא מאוד הופתעה, אני לא זוכר מה היה המניע האמיתי מאחורי התנהגותנו זאת. אני זוכר שהיינו הולכים יחד לאילנה ולרונית, ובכלל היינו המון יחד.
בתקופה שבין הבגרויות לצבא יצא לנו לסוע פעמיים לנעמה ופעם אחת לימית, נסענו פעם אחת לנעמה יחד עם בני אמדו ומוריס (הבלגי, החבר של סוק מיהודה הנשיא 43) ופעם שניה רק שנינו, אין לי תמונות מן הפעם השניה, אבל אני זוכר קטע אחד במיוחד, הכרנו כמה בחורות מחו"ל שהגיעו לנעמה ביאכטה, התידדנו איתם וכך העברנו זמן בדיבורים (ובפנטזיות). אחר צהרים אחד, צלצלתי לאמי מן הטלפון הציבורי שליד המזנון, אמא הודיעה לי שהגיוס שלי הוקדם מפברואר 1982 לנובמבר 1981, חזרתי עם הודעה זו לצילוניות, היכן שישבו כל הצעירים, ואז, כולם צלצלו לבתיהם והתברר, שלהרבה מהמיועדים למחזור פברואר 1982 הוקדם הגיוס בארבעה חודשים, אתה לא היית בינהם, החלטנו לחזור לתל-אביב, וחגגנו יחד עם כולם את הערב האחרון שלנו בנעמה, הבנות מן היאכטה באו אלינו והציעו לנו לבוא איתם ליאכטה, להפליג איתם ובכך להמנע מהגיוס לצבא ומחשש שנהרג במלחמה, אני זוכר איך הסברנו להן שאין שום מלחמה ולא נהרגים בצבא סתם כך.
אני זוכר את התקופה שהיינו בימית, ירדנו עשרה חברה לפני שהחזרנו אותה למצרים, היינו בני אתה ואני יחד עם שבע בנות, (אילנה, פנינה, ענת, דורית, טלי, נטע ז"ל ועוד משהי שאיני זוכר את שמה) ישנו בשני חדרים בני ואתה עם שלוש בנות ואני עם ארבע, שוב פעם היית יבש, אפילו שכמה מהן פשוט רצו אותך.
האמת שאף אחד מאתנו לא היה פטיש, כולנו רצינו בלב אבל לא היה לנו יותר מידי אומץ, לבנות היה יותר אומץ מאיתנו כפי שהסתבר מאוחר יותר.
בתאריך 5 בנובמבר 1981, התגייסתי לנ.מ. הטירונות ארכה כ- 12 שבועות, ולאחר מכן עברתי לבית הספר לנ.מ. לתקופה של כ- 12 שבועות נוספים. בינתיים אתה התגייסת לתותחנים, גיוס פברואר 1982. גם אתה סיימת את הטירונות בהצטיינות. בסביבות חודש מאי נפצעתי בברכיים, הפרופיל הצבאי שלי ירד, כל החברים מקורס הוולקן, הועברו לגדודים, ומייד עלו ללבנון, אני עברתי למודיעין חיל האוויר, והוצבתי ברמת דוד. כמה ימים אח"כ קיבלתי את ההודעה.
הספור נקטע כאן, בדיוק כמו חייך, את המשכו מן הצד שלי, אתה מכיר, כך אני מאמין, לפי עדכוני השוטפים בביקורי אליך.