אלבום תמונות
ירושלים 21.12.1947
... מעצמו יסתבר לך בוודאי, שאף כאן לא עברו עלי ועלינו ימים כתיקונם והם עדיין בתקפם. אש ועשן לא פסחו על העיר הקדושה שיש לה מין תכונה משונה להיפגע מכל ספחת ומכה- זה אלפיים שנה. בכל מקום שיש מלקות לוקה ירושלים שבעתיים. אכן, זו צרה צרורה!
והיו ימים קשים... _עד כמה ששלוש נקודות אחרי המלה "קשים" יכולות להביע). בחורים רבים התגלגלתי, לאחרונה בעיר העתיקה (עשרה ימים שהיתי שם) ויכולני עתה להצהיר, לא בלי גאוה, כי רע טוב אני לכדור ולרימון היד. את המייתם שמעתי ימים רבים, אחדים מהם גם שיחקו ליד גופי, אך השבח לאל, "נשיקה" מהם טרם זכיתי לקבל... ואני מקוה כי לא במהרה אזכה. לאמיתו של דבר, נערתי, לו היית מבקרת אותנו במדותינו ברעש היריות ונהי הרימונים והמקלעים, והיית מציצה, ולו גם לרגע קט, בפניהם העייפים של הבחורים, היית מסכימה עמי, כי בגרו הנערים בן-לילה, וקמט של ידיעת-חיים עמוקה ושל ניסיון בלא עת נחרת מתחת לעינם, במצחם או בחמוקי פיהם. הם נעשו נוקשים ובטוחים יותר ושוב לא תוליכם שולל בכדור זוהר או באש בורקת. בן-לילה גדלו...
והצריך אני לומר לך עוד, כי מכתבך נשא חן לעיני ובושם של שלווה לאפי?
ואשר לשאלותיך - הנני ואשיבך: ירושלים הרדומה כמנהגה נוהגת: קופאת וקרת רוח. מצב הרוח עכור קצת אך כוננות נושבת בכל. יש הרגשה: אנו נעמוד בכל. הדרך לאוניברסיטה אף היא איננה משמחת, זורקים אבנים ויורים רימונים. הסביבה שאני גר בה -תל ארזה וכרם אברהם- יהודיות הן ושקטות. אך מה כל אלה לעומת החזון הגדול של מדינה? מה לי שקט ומה לי רעש?- אחי, יהודי אירופה, יבואו אלינו ועם ישראל יכונן את מדינתו אחרי אלפיים שנות שנוררות...
אני כל כך מבין לרוחך ולבדידותך! כתבי לי במה אוכל לעזרך ואעשה זאת ברצון ובחיבה. אל תביני את הצעתי כהדחקות לתוך חייך או כנימוס גרידא. אני רוצה ומוכן לעזור לך ןיקל לך לקבל עזרתי. הן רק הנייר "ידע" את סודנו... אני יודע את הבדידות ומכיר את ריקנותה המענה, המוצצת. לכן, סבורני, אוכל לעזרך.
אצלי אין כל חדש, לאמיתו של דבר. הגיוס, הפתיחות וכו' אינם פוסחים גם עלי. אני מגוייס כבר שנים רבות למדי, ולכן אין הרבה חדש בשבילי בנתונים הנוכחיים. כמובן, שהלימודים מופרעים, חלק גדול מהסטודנטים ממלא את חובתו, ולומדים שבועיים ומשרתים את המולדת שבועיים. חיים קשים- אבל חיים!
הערב רד, ומחר- שוב יום, על דאגותיו ומתיחותו. עלינו להוית אמיצים, אמיצים מאוד, כדי לשאת כל זאת, לשאת ולהתגבר. ועליכן בנותינו החמודות, לעזור לנו במשא הזה, לתת שכמכן בעול עמנו עד הסוף.
קצת ממסירותן של בנותינו ראיתי בעיר העתיקה. היתה אתנו בחורה אחת: "אמא" קראו לה והיא לנו "ילדים". דאגה טיפלה בנו "נהדר", עד שקשה הה פשוט להיפרד ממנה. מלאך מושיע היתה לנו בבדידותנו ובאש הניתכת. ממנה למדי וכן עשי! לו היית יודעת עד כמה יש בכוחך לעזור, לטפל, להשגיח, בודאי שלא היו מציקים לך הרהורים אחרים. כל פרטיותך היתה נשכחת ממך, והיית מזהירה כולך בזוהר העליון של בת נאמנה לעמה.
אינני יודע מה יביאו לי הימים הבאים. כנראה, שאני עומד לנסוע קצת רחוק, לזמן מה. על כל פנים תמיד אשמח לקרוא את מכתביך ולענות עליהם. גם אם תתאחר תשובתי, בוא תבוא! מותר לך לחשוב עלי לפעמים, ואולי תגענה אלי דרישות-השלום המחשבתיות הללו. מי ידע את דרך הרוח?
וכיון שאני מגיע לסוף מכתבי, מדגדג את לשוני פזמון קטן, גרוע שבגרועים, אך בכל זאת כמה שורות, חרוזים, רוח עוברת והרי פזם קל על לב עיף- ובכל זאת פזמון...
עם ההשתפכות הפטריוטית נגמר גם מכתבי אשר למרות קיצורו (?!) היה יותר ארוך ממכתבך את.
שלך,