קורות חיים
אליהו, בן משה והניה, נולד בי"א בסיוון תרפ"ח, (30.05.1928), בתל אביב. בן יחיד להוריו, אנשי העלייה השלישית, שעלו ארצה בראשית שנות ה- 20. ילדותו ונעוריו עברו עליו בין שכונת בורוכוב בגבעתיים, המעוז של ארץ ישראל העובדת, לבין תיכון אוהל-שם ברמת גן.
כנערים רבים, הוא הצטרף לשורות ההגנה עוד בהיותו תלמיד תיכון. בשנת 1946 עברה המשפחה להתגורר בחולון. עם סיום לימודיו התגייס למשטרת הישובים העבריים כנוטר ושירת באזור בת-ים וחולון.
ב- 1947, עם תום השירות בנוטרות, החל את לימודיו בטכניון בחיפה, בפקולטה לאדריכלות. באותה שנה גויס לשירות פעיל מייד עם הכרזת האו"ם על החלוקה. אליהו לחם בגדוד 22 של חטיבת כרמלי כקשר קרבי, השתתף בהבטחת התחבורה לחיפה ובקרבות על שחרור העיר ובהם הקרב על בית הנג'אדה, שחלש על גשר ואדי רושמייה. הוא לחם על שחרור הגליל עד סופה של המלחמה.
כמו בנעוריו, כך גם בעת שירותו הצבאי ובפרקי חייו המאוחרים, היה איש רעים חם. וכך, הרבה משותפיו לדרך הפכו לחבריו הקרובים.
בשנת 1952, עם סיום לימודיו בטכניון, החל את דרכו המקצועית כאדריכל. כאדם סקרן ואוהב דעת, שאף להכיר את היבטיה השונים של אמנות האדריכלות ולכן בחר לעבוד במסגרות שונות: בית חרושת הארגז (תעשיות עץ), שיכון עובדים, השתתף בבניית בית חולים הדסה עין-כרם והיה ראש מדור בינוי באל-על. לימים פנה לשוק הפרטי והתמחה בבינוי ערים. בשנים האחרונות לחייו שימש גם כמהנדס של המועצה האזורית אזור.
אליהו נישא לרותי בשנת 1955 ולשניים נולדו שתי בנות: חגית ושרון. איש משפחה מסור ואוהב היה, אוהב חיים וצמא תרבות. הוא הירבה לקרוא, השתתף בסמינרים בתחומי תרבות שונים וסייר עם רעייתו בארץ ובעולם.
במרוצת השנים נפצע פעמיים בתאונות דרכים. פציעתו השנייה הייתה קשה ביותר. רצונו האדיר לחיות, להיות עצמאי ולהתמודד - החזירו אותו לחיים מלאים כמקודם. הוא נותר עם נכות מסוימת, שמנעה ממנו לנהוג במכונית. על מנת להגיע למקום עבודתו נהג לנסוע במונית או באוטובוס, וכך נקלע לאוטובוס התופת בקו 5.
ביום רביעי י"ד בחשוון תשנ"ה, (19.10.1994), בשעה 8:45 בבוקר, פוצץ מחבל מתאבד מטען של 20 ק"ג חומר נפץ בתוך אוטובוס מספר 5, שהעלה נוסעים בתחנה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, כ- 100 מטר מצפון לכיכר דיזנגוף. עשרות נפצעו, ו- 22 בני אדם נרצחו בפיגוע, בהם אליהו.
אליהו היה בן 66 במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בחולון.