סרן ד"ר יאיר גון ז"ל

קורות חיים

בנם יחידם של יהודה ושרה. נולד ביום כ"ו במרחשון תש"א (27.11.1940) בתל-אביב. למד בבית הספר היסודי "הכרמל" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-עירוני א' בתל-אביב. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" ובמסגרת בית-הספר השתתף בפעולות הגדנ"ע לרבות כל צעדות הגדנ"ע. הוא אהב מוסיקה ושנים רבות עסק בנגינה בפסנתר. חלק מזמנו הקדיש לספורט, ביחוד לריצה, לשחייה ולשיט, אך את עיקר זמנו הפנוי הקדיש לקריאה. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר עבר בהצלחה בחינת קונקורס לבית-הספר לרפואה, שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, אלא שבגלל חוסר מקום לא נתקבל.

יאיר גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1958 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות סיים בהצלחה קורס קשר ושירת כאלחוטן. הוא שירת בצה"ל כשנה וכאשר התפנה מקום בבית-הספר לרפואה - הועבר לעתודה האקדמית והחל בלימודיו. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים נקרא יאיר לחיל-הרפואה ועבד כרופא בבית-החולים "שערי צדק". לאחר המלחמה המשיך בלימודיו ולאחר הסטאג' וקבלת תואר דוקטור, התייצב בצה"ל להמשך שירותו. הוא עבר קורס קציני רפואה, הוצב ליחידת שריון כרופא ועבר אתה את מלחמת ההתשה. אחד המפקדים ששירת אתו באותם ימים כתב את הדברים הבאים: "יאיר היה קצין ורופא לדוגמא - - - הוא עשה שם (בגזרה הצפונית) את התקופה הקשה ביותר של ההפגזות הבלתי פוסקות והתקשר אל המוצבים ובייחוד אל החיילים, שהחזיקו שם מעמד בתנאים הקשים ביותר. אין לי ספק שהיה לו חלק נכבד ביותר בכוח עמידתנו ובמורל הגבוה של חיילינו". אחר כך צורף יאיר ליחידת צנחנים ואף עבר קורס צניחה. יאיר היה איש רעים והתחבב על חבריו, מפקדיו, ופקודיו. במחצית אפריל 1971 הצטרף לצבא הקבע ומפקדיו העריכוהו כקצין מסור, שהתנדב תמיד למשימות קשות. ביום י"ז בטבת תשל"ב (2.2.1972), נפל סרן יאיר בעת מילוי תפקידו, בעלות רכבו על מוקש בסיני, והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. הניח הורים ואשה.

ברשימה לזכרו סיפר עליו רס"ר המרפאה, ששירת תחת פיקודו: "במשך השנה שד"ר יאיר גון שירת ביחידה ראיתי דמות של רופא אמיתי, רופא צבאי - - - מעולם לא רדף כבוד, היה צנוע ופשוט בהתנהגותו - - - לא שמעתי אותו כועס או צועק על מישהו. תמיד היה שקט בדיבורו - - - רגילים היינו לקרוא לרופא במרפאה "דוקטור", אלא שיאיר לא רצה שיקראו לו כך. "יש לי שם" אמר. "קוראים לי יאיר" - - - יאיר היה מטפל בכל הבעיות הרפואיות, גם בקלות ביותר. הוא לא הסתפק בטיפולו של החובש. אם פנו אליו חיילים בבעיה רפואית, בכל מקום, בבסיס, מחוץ למרפאה, לא היה דוחה אותם - - - הוא היה האדם היחיד בבסיס, שאפשר היה לגשת אליו ולשפוך לפניו את אשר על הלב".