סמ"ר אסף רוטנברג ז"ל

קורות חיים

בן לאילה ויהודה, נולד ביום כ"ה באלול תשל"ו (20.9.1976) בתל-אביב. אימו, אילה לבית פנחס, בת להורים יוצאי תימן שעלו לארץ בשנות העשרים, ואביו, יהודה, בן להורים יוצאי פולין שעלו אף הם לארץ בסוף שנות העשרים. כך שאסף ואחיו היוו כמעין תערובת, פרי קיבוץ הגלויות הישראלי. אסף היה בן זקונים להוריו, אחיו גיא ושירי היו בוגרים ממנו בעשר ובשתים-עשרה שנים.

ילדותו ונעוריו עברו עליו בשיכון דן בתל-אביב, שם סיים לימודיו בבית-הספר היסודי "ישגב" והמשיכם בבית-הספר התיכון עירוני י"ד.

כבר מגיל צעיר נמשך אסף למכונות ולתחום האלקטרוניקה, ולאחר שנתיים בבית-ספר עיוני בחר להמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי מכס פיין, במגמת פיין, במגמת מכונות. מכוניות ואופנועים ריתקו אותו במיוחד, ומיד כשהחוק איפשר, הוציא אסף בגיל שש-עשרה רישיון נהיגה באופנוע ואימו אילה קנתה לו אופנוע, איתו נהג להתחרות במסלולי שטח קשים. שנה לאחר מכן, הוציא אסף רישיון נהיגה ברכב וקיבל מהוריו מכונית, איתה המשיך בתחביבו, נהיגת השטח.

אסף היה מוקף בחברים אותם ידע להעריך ולכבד ומהם קיבל יחס דומה. אהוב היה על חבריו ועל כל דיירי הרחוב בו התגורר. חבריו מספרים שידע למצות את החיים עד תום, שאב הנאה מכל רגע ורגע וניצל כל הזדמנות לחוות חוויה נוספת, לחוש ריגוש חדש. דיסקוטקים, פאבים, טיולים לאילת: אסף זה שהעביר את האינפורמציה בין החברים על מסיבות נבחרות, על מקומות בילוי חדשים. בנעוריו טס אסף לטיולים באירופה ובארה"ב עם בני משפחתו ועם חבריו טס לטיול ביוון.

לגיוסו ציפה אסף בקוצר רוח, הוא ידע בבירור שישרת כחייל קרבי ביחידה מובחרת וכבר חודשיים לפני הגיוס פתח באימונים (נהג לרוץ על שפת הים כשהוא נושא על גבו ילקוט מלא בחול), על מנת להעלות את כושרו הגופני.

במרץ 1995 התגייס אסף לצה"ל, לחטיבת הנח"ל, במסגרתה התנדב לפלחה"ן, שהיא יחידה מובחרת בחטיבה.

את שירותו, לאורך כל המסלול, ביצע בדבקות ובהתמדה. במסגרת היחידה נשלח לקורס צלפים, ולקורס מ"כים, אותם סיים בהצטיינות. אסף היה מוכר בחטיבת הנח"ל כלוחם נועז ומקצועי שאחריו הלכו בביטחה לוחמים אחרים. כלוחם השתתף במבצעים שונים בלבנון. הוא היה מיועד לקורס קצינים, אך סירב לעזוב את הצוות, איתו החל את המסלול הצבאי ואת חבריו, אליהם חש כה קרוב.

מספר רופא, ד"ר יריב יובב, אשר שירת עם אסף, על המפגש שלו עימו: "לאסף התוודעתי בפעם הראשונה בתוך לבנון, במוצב "דלעת", לשם עליתי במסגרת תפקידי הצבאי כרופא, להצטרף אל היחידה שלהם, פלוגת הנדסה קרבית של הנח"ל, לקראת המבצע הראשון שלהם הדורש ליווי של רופא. לא היכרתי איש מהם, אך מיד כאשר נכנסתי לחדר הקטן והצפוף שגודלו לא יותר מאשר חדר אמבטיה משפחתי, שאכלס כ-15 לוחמים בשיטת המיטה החמה... הדבר הראשון ששבה את ליבי היה החיוך, החיוך של אסף, אותו חיוך שילווה אותי בכל השבוע הקרוב, השבוע היחידי שהיכרתי אותו. בכל אותו שבוע, שכלל גם את ההכנות למבצע וגם את המבצע עצמו, הייתי צמוד לאסף. נגזר עלינו להיות בחוליה היותר אחורית, המהווה את כח ההרתעה. בכל ההכנות והתירגולים שלי, שהיו חדשים לי לחלוטין הייתי צמוד לאסף, שהיה מדריך, מסביר, מושיט יד ואפילו קצת נוזף שצריך. במבצע עצמו שכבנו יחד רגל על רגל במשך לילה שלם כאשר הגשם העז שניתך עלינו לא מפסיק לשניה... בדרך החזרה למוצב, כאשר אנו כבדים מהגשם, הבוץ והמשקל הרב שנשאנו עלינו, עייפים ורועדים מקור, שוב אסף עוזר, מושיט יד ודוחף ושוב עם החיוך הניצחי".

במהלך השירות הצבאי התחזק באסף הצורך לנצל כל רגע ובסופי השבוע הוא היה כבמעין מירוץ להספיק כמה שיותר. כאשר שב ביום ראשון לצבא השווה עם חבריו מי עשה מה, היכן ועם מי.

את מותו מצא אסף ביום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) בעת שחזר מחופשה למוצב דלעת בגיזרה המיזרחית, כאשר שני מסוקי יסעור התנגשו באוויר בדרכם למוצבים דלעת ובופור. יחד עימו ניספו עוד שבעים ושניים לוחמים. בנופלו היה בן עשרים שנה וחמישה חודשים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. נטמן בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול.

השאיר אחריו הורים, אח, אחות וחברים, הזוכרים את דמותו המלווה אותם כל שנייה מחייהם ומתגעגעים אליו לעד.