רב"ט רפאל כץ ז"ל

צל"ש

רפאל כ"ץ, שהכל כינוהו "רפי", היה נער בהיר-שער, בעל פנים שנכרו בהם שרידי-נמשים, עינים בהירות וחודרות, גבה קומה ומביט-נכחו בשלווה. כאן, בשכונתו, "רמת החייל" שבצפון מזרחה של תל-אביב, הכירוהו מעטים. רק לפני כחמש שנים עברו הוריו לגור כאן. הוא כבר בחור היה, ועיניו הביטו למרחוק. כאן בפתח הבית נשארו אך חרותות בטיח, ביד לא אמן, שלוש אותיות: רפי. כאן עמד פעם רפי, משועמם וממתין, ובלא לחשוב חרט במסמר חלוד, את שלוש האותיות: רפי.
מעט-מאוד יודעים שכני-הבית אודות רפי. יודעים הם כי ערב אחד קרב הרופא השכן אל ביתה של משפחת כ"ץ, נקש בדלת, ונכנס - ולאחר שעה קלה פרצו זעקות-שבר מפי הגברת חביבה כ"ץ, שהיתה בבית, וקולות בכי של הבן הצעיר מנחם, בן השש-עשרה. שעה קלה לאחר-מכן קרב מר אברהם כ"ץ אל ביתו, הוא שב מבקור בקופת-חולים, לאחר ששוחרר ארבע-ימים קודם-לכן מבית-החולים, לאחר נתוח, והזעקה חזרה ובקעה. משפחת כ"ץ קיבלה בשורת-איוב. הבן הבכור, רפאל, נפל במלחמת-ששת-הימים.
שכנים היו חולפים על פני הבית, מעיפים מבט חטוף ופוחד. ידעו כי ביתה של משפחת כ"ץ לא יוכל להחזיק מעמד. הוא יתערער כולו. שונה היה בית משפחת כ"ץ מרוב הבתים בסביבה. הרוב שסבב אותם היו חדשים בארץ, מקרוב באו. לא כן משפחת כ"ץ, שוותיקים הם בארץ. ידעו גם כי בריאות אברהם וחביבה כ"ץ, האב והאם של שני הבנים רפי ומנחם, מעורערת. איככה יוכלו לעמוד באסון נפילת בנם-בכורם?
עברו שבועות, חודשים. שכנים שלא ראו את אברהם וחביבה כ"ץ במשך ימים רבים ידעו: הוא בבית-חולים, היא בבית-חולים. עד שיום אחד פתחו עתונים וקראו את השם המוכר להם: רפאל כ"ץ. רפי. הוא זכה בציון-לשבח מידו של הרמטכ"ל. רפי כ"ץ, בן שכנם שנפל במלחמה, הפך אגדה.
לעתותי-ערב עמדו דרי-השכונה קבוצות-קבוצות ברחוב עולי-הגרדום, תחת לפנסים מאירים, וסיפרו את מעלליו של רפי: פרק שמקומו בספר-מלחמת-ה', אם תזכה לו מלחמת-ששת-הימים. כמו זקפו השכנים קומתם בזכותו של רפי.
ובאותם ימים התמוטט ביתם של אברהם וחביבה כ"ץ.

ארז מט לנפול

שבועות רבים כבר רתוקה גברת חביבה כ"ץ למטתה בבית-החולים, עקב מחלתה החמורה. שבועות רבים כבר סובב-סובב מר אברהם כ"ץ מחדר לחדר, מסמטה לרחוב, ושוב לחדרי דירתו. הוא אינו מוצא לו מקום. את הבן הצעיר שיגרו למוסד חינוכי באחד המשקים. וכי איך יתחנך כאן, ללא יד-אם וללא עין-אב?
כאשר נקשנו בדלת הבית שבקצה רחוב עולי-הגרדום, בשכונת רמת-החייל, ענה לנו קול רפה. הדלת נפתחה ומולנו עמד מר אברהם כ"ץ. ניכר כי אדם גבה-קומה היה בעבר. גבר אלים. עתה ניצב לפנינו כשהוא שחוח כולו, קווצת שער-שיבה הציצה מתחת לכובע הקסקט האפור, ועל המצחיה הכפופה, שעל לראשו. דמינו שהנה ארז מט לנפול תחת מכת גרון קשה. נכנסנו. והבית - ניכר כי זה שבועות רבים אין עין אשה משגחת בו, ואין יד אשה מטפלת בו, הכל הפוך, הכל מאובק, הכל - שוב לא אכפת... הרי הכל כבר התמוטט: הבכור נפל, הצעיר גלה, האם חולה-אנושה.
זה עתה חזר האב, כשהוא מהלך ברגל מרחק רב, מבית-הכנסת שבשכונת מעונות-ישגב. התפלל ערבית, אמר "קדיש" לזכר בנו-בכורו. עתה פורש הוא לפנינו את מגילת-חיי הבן:
מקור משפחתי הוא מהעיירה קלובוגיי, שליד וילנא. חסידי חב"ד היו אבותי. הם שלחוני ללמוד בישיבה החב"דית "תומכי-תמימים" שבוארשה, בירת פולין. לאחר לימודי בישיבה הצטרפתי לתנועת "החלוץ", ושהיתי תקופת-מה בקבוץ-ההכשרה "שחריה" בוילנא. שם פגשתי בצעירה בשם חביבה קלונר, ילידת העיירה דוקשיץ הסמוכה. בשנת 1933 עליתי ארצה. באתי לתל-אביב, ומיד הייתי לפועל-בנין. לימים, כאשר בשנת 1936 עלתה אותה צעירה ארצה - נשאתיה לאשה. גרנו בתל-אביב, ואני המשכתי לעבוד כפועל-בנין. כן, זה למעלה משלושים שנה אני עובד כפועל-בנין. על הרבה פיגומים כבר עמדתי, הרבה לבנים כבר הנחתי. ימי שלווה מעטים היו לי, והרבה שנות שפל. זה למעלה משלושים שנה אני פועל-בנין, חשבתי כי תמיד אחזיק מעמד. אך לא. העבודה הכריעה אותי. בכל רחבי הארץ כבר עבדתי, ובשנה האחרונה עבדתי בבניית בניני "רסקו" באילת, וחליתי. שוב אינני מסוגל לעבודה.
גרנו בתל-אביב. בשנת תש"ג (1943) נולד הבן-הבכור, רפאל, רפי. מימי ילדותו זכר רפי תמונה אחת, שלא זזה מזכרונו כל הימים. הוא סיפר כי זוכר הוא תמונה זו במטושטש, מימים שהיה כבן ארבע. רק כאשר בגר הבין משמעותה. היה זה כאשר אמו נסעה יום-אחד לירושלים שהתה שם יום ויומיים ושלושה וחזרה כשהיא מזועזעת כולה. בערב נטלה תמונה של "הדוד דוד" והעמידה אותה על המזנון, ובכתה. לימים הבין רפי את הדברים: דודו, אח אמו, היה דוד-שלמה קלונר - והוא נפל במלחמת-השחרור בירושלים. הרבה סיפרה לו אמו על "הדוד דוד". הוא נולד בשנת תרס"ו (1906) בדוקשיץ, עיירת סבא וסבתא מנחם-מנדל וחיה קלונר. משפחתו רצתה שיהגר לארצות-הברית, אך הוא כמה לעלות לישראל. הוא העפיל ארצה והגיע לירושלים בעצם ימי מאורעות תרפ"ט, ומיד נצטרף להגנה. בימי מלחמת-העולם שירת בצבא. בת נולדה לו ביום החלטת האו"ם על הקמת-המדינה (כ"ט בנובמבר 1947). אותו יום התגייס לשירות קרבי והשתתף בפעולות נועזות. בעת מלחמת-השחרור נפל בקרב על "בתי מנדלבוים". כן, זה היה "הדור דוד", שרפי בננו זכר את זכרו מילדותו.
עברנו לגור למשמר-השבעה. רפי החל לומד בבית-הספר הממלכתי-דתי "סיני" בראשון-לציון. הוא סיים בית-ספר זה. עברנו לגור לתל-אביב, ורפי המשיך למודיו בבית-ספר תיכון דתי. כבר אז החל מגלה כשרונות אמנותיים, ונמשך אחר הבמה. כאשר הגיעה שעתו - התגייס לצבא. שירת ביחידת סיירת. מדי פעם כאשר סיפר על שירותו, הרבה בתיאורים אהובים עליו על רחבי הנגב, על הררי הגליל. בעת שירותו בצבא גם גברה בו הזיקה להופעה בבמות, וכתיבה בעלונים ובעתונים. לאחר ששוחרר נדד בלהקות-הופעה שונות, בחיפה ובתל-אביב. גם התקשר לעתונות. לימים סיפרו עורכי השבועון "לאשה", בו כתב: "כאשר ראינוהו לראשונה, ניצב מולנו נער צעיר בעל בלורית בלונדית, מנומש קמעה וחיוך ביישני על שפתיו, התרשמנו ממנו לטובה. הוא ביטא בקשתו בבטחון וללא היסוס: "החלטתי להיות עתונאי ואני רוצה לעבוד במקצוע זה. אבל עלי לומר בכנות, שאין לי כל מושג כיצד כותבים מאמר. בכל-זאת אשתדל, אתאמץ, ואצליח". הוא נתקבל ככתב ב"לאשה". בעוד עוסק הוא בעתונאות ובבימה נשא לאשה צעירה תל-אביבית, צילה בן-דוד. עמה בנה את ביתו באילת הרחוקה, שם עבדתי אותה שעה גם אני, כבנאי ב"רסקו". רפי מצא שם שדה-פעולה מענין, שנתן לו כל מעייניו. הוא היה למדריך-נוער באילת.
היה זה כארבעה חודשים לפני המלחמה. סמוך ליום-העצמאות חליתי. רפי בא לביתנו, כאן, ברמת-החייל. הוא ליווני לבית-החולים, ומאז לא ראיתיו עוד.
הוא היה כאן, עם אמו ואחיו. היו ימי מתיחות. בהאזינו לרדיו שמע את סיסמת יחידתו, הקוראת לשרות. נטל תרמילו והלך - - -

למעלה מן המוטל עליו

האב ישב מולנו, עלעל בדפים בלים ובתמונותיו של רפי. כאשר בקשנו ממנו לספר על הקרב בו נפל בנו, לא השיב. הוא הגיש לנו עלון, בו צוטטו דברי מפקדו של רפי, סגן-משנה שמחה. קראנו:
"היה זה ביום הששי, תשעה ביוני, יצאתי לסיור בקומנדקר, עם צוות מלא. בשעה תשע בבוקר, תוך כדי סריקה, עלינו על עקבותיהם של כחמישים אנשי קומנדו מצרים, מערבית לקיבוץ דורות. דיווחתי מיד ליחידה, והמשכנו בסיור. לאחר מכן שמנו לב שהעקבות התפצלו לשתי קבוצות. בקשתי שיבוא כוח נוסף, שהגיע מיד - ובו גם החובש רפי כ"ץ. השטח הוא אדמת טרשים, גבעות וגיאיות. לא הרחק מקיבוץ רוחמה, באחד הואדיות, ידענו על מציאותה של מערה. התקרבנו. מיד ניתך עלינו מטר-יריות, מכלי-נשק שונים, בעיקר רוסיים. השבנו אש. בעת חילופי היריות נפצע החייל יצחק ("איציק") מסטבוים. רפי השגיח בכך, גם שמע את זעקתו: "חובש, חובש". רפי רץ אליו, למרות שהיריות היו עדיין במלוא עצמתן. בעוד הוא רץ - קיבל רפי צרור יריות בכתף, וידו נשארה תלויה, מדולדלת. הוא לא השמיע הגה, המשיך לרוץ, גחן על איציק מסטבוים, והחל לטפל בו ולחבשו. דמם נתערב זה בשל זה. שניהם שתקו. איציק שכב פצוע קשה, רפי הפצוע בכתפו טיפל בו, בידו הבריאה. כל זה נעשה בשטח חשוף ובעוד האש במלוא עוזה. כעבור רגעים מספר ניתר מטר-אש נוסף אל-עבר השניים. כדור פגע בראשו של רפי, והוא נפל מת לימינו של איציק. כדור נוסף פגע גם באיציק. גם הוא נהרג. מצאנו את שניהם, אוחזים זה בידו של זה".
המשכנו לקרוא. סופר על המשך הקרב. על חיסול היהידה המצרית. אך לא יכולנו להתרכז עוד. מולנו ישב האב, אחז בידו את תמונת רפי בנו, בו ניבטות עיניו התכולות-החודרות, ועיני האב הכבויות אינן משות מן התמונה. לפתע שמענו את האב ממלמל:
"כן, רפי תמיד עשה למעלה מן המוטל עליו, תמיד יותר מאשר מאה-אחוז".
ואז הוסיף האב וסיפר לנו כי האם חלתה קשה. זה שבועות שהיא שוכבת בבית-חולים. הוא עצמו הפך נכה עקב עשרות שנות עבודתו כפועל-בנין. הבן הצעיר, מנחם, שוב לא היה לו בית, ועבר למוסד-חינוכי באחד המשקים. מה יעשה עתה האב, היכן ימצא מקומו? הבית - מרטיט. כל שבועיים עולה הוא על אוטובוס המביאו סמוך למשק בארי, שם טמון רפי בבית הקברות הצבאי, עד שיועלה ארונו לירושלים.
כן. קצינים באו וסיפרו, חבריו באו ותיארו. שרים כתבו מכתבי-תנחומין; הרב אליהו ברוידא, רב השכונה בא וניחם; קרוב המשפחה, ר' דוד שקולניק, שעלה לפני כשנה מברית-המועצות ונתיישב בכפר-חב"ד בא וניחם.
האם נוחמו? האם חולה, האב מדוכא. שוב אין בית משפחת כ"ץ.

צל"ש מהרמטכ"ל

היה עוד יום, והמשפחה היתה כולה יחדיו. היה זה בימי חול-המועד סוכות. קצין-צבא בא. הסביר כי ראש-המטה הכללי, רב-אלוף יצחק רבין, מבקש את ההורים ואת האח, כי יבואו למקום פלוני. יועלה זכרו של רפי בין שמות גבורי-ישראל במלחמת-ששת-הימים. הוא יזכה בציון-לשבח, בצל"ש.
לא היו שם רבים. אך היתה שמ שתיקה עמוקה. על הכסאות-המתקפלים שנצבו ברחבה דבוקים היו פתקים, ועליהם שמות. כן הם מצאו: ש"ץ. שתיקה עמוקה היתה. רק נשמע רחש העלים באילנות הסמוכים. על בימה קטנה ניצב הרמטכ"ל, והוא דיבר. הם אינם זוכרים את שאמר הרמטכ"ל. הם ישבו - וכאבו, ובכו. ואז נשמע שמו של רפאל (רפי) כ"ץ. האם קמה, האב קם, האח קם. האם צעדה אל עבר הבימה. הרמטכ"ל עמד ושתק. הגיש לה מעטפה, ולחץ את ידה והיא ראתה אז מול עיניה את רפי שלה.
"הנני לציין לשבח את מ/497332, רב"ט כ"ץ רפאל ז"ל - על גילוי אומץ-לב. להלן תיאור המעשה:
ביום ה-8 ביוני 1967, באיזור רוחמה, פעל במסגרת חוליה מיחידתו שעקבה אחרי יחידת קומנדו מצרית. אש נפתחה על החוליה ורב"ט מסטבוים יצחק נפצע קשה. רב"ט רפאל כ"ץ, ז"ל, רץ אליו להגיש עזרה ולחבשו. תוך כדי טיפול בפצוע נפגע רב"ט רפאל כץ, ז"ל, בצרור כדורים. על-אף היותו פצוע המשיך בחבישת חברו ותוך כדי כך נפגע בצרור נוסף ונהרג. - - --"
אותו יום, י"ט בתשרי תשכ"ח, צעדה האם בטוחות. אך מאז שוב רתוקה היא למיטתה. וליד מיטתה בבית-החולים ניצבת תמונתו של רפי.
יצאנו את ביתה של משפחת רפי. כאשר לחצנו ידו של מר אברהם כ"ץ, השפיל את עיניו, וקומתו עוד שחה משהיתה.