קורות חיים
בנם הבכור של קארן ולאונרד. נולד ביום י"ד באדר ב' תשמ"ט (21.3.1989) בתל אביב. אח לסמנתה וקלי.
יונתן דוד גדל והתחנך בתל אביב. ילד יפה תואר ומלא שמחה. למד בבית ספר היסודי "תל נורדאו" ולאחר מכן בתיכון "עירוני ד'" בעיר, שם בחר במסלול "הכיתות הבגרותיות". למרות הקשיים יונתן התמיד, התמודד בהצלחה עם האתגרים הלימודיים וזכה להערכה רבה מצד מוריו.
בכיתה ו' הצטרף כחניך לשבט "צופי ים" בתנועת הנוער "הצופים", החל כחניך ובהמשך היה מדריך. גם בבגרותו שמר על קשר עם השבט, ביקר במקום מדי פעם, וטיפח את הקשרים עם החברים, החניכים וצוות ההדרכה.
בכל מאודו אהב את הים ובשעות הפנאי שחה, גלש והפליג בסירת מפרש. לעיתים, אם היו גלים טובים לגלישה בשעות הלימודים, ביקש מהמחנכת שלו רשות להיעדר, ויחד מצאו דרך לאזן בין האהבה לים לבין המחויבות ללימודים.
קשר טוב שרר בינו ובין הוריו ואחיותיו. עם אחותו סמנתה, שפער הגילים ביניהם קטן, חלק כל רגע בילדות, הם הלכו יחד לכל מקום. עם קלי, שהייתה תינוקת כשגדל, נרקם קשר מיוחד בבגרותם, ובשנים האחרונות נהגו שלושתם להיפגש, לצאת ולטייל יחד. יונתן ידע להקשיב, לעודד ולשמח, ותמיד היה שם בשבילן.
בהיותו בן שבע-עשרה, בכיתה י"ב, פגש את מורן אהבת חייו בבר בתל אביב. שניהם יצאו לחגוג את סיום בחינת הבגרות בתנ"ך, וחבר משותף הכיר ביניהם. בשניהם ניצתה אהבה ממבט ראשון, נוצר חיבור, ועד מהרה החל להירקם קשר זוגי. "היינו הפכים שהשלימו האחד את השני", תיארה מורן. עבור מכריהם שימשו השראה ומודל לחיקוי לאהבה ולזוגיות.
לפני הגיוס יצא יונתן לטיול בדרום אמריקה עם חבריו, ולכל אורכו שמר על קשר קרוב עם מורן גם מרחוק.
בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) בגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. בלט במחויבות שלו, במקצועיות וברצינות בביצוע תפקידו. בין היתר השתתף במבצע "עופרת יצוקה" בחורף 2008–2009. חיילים ששירתו לצידו תיארו אותו כחייכן, קשוב ואוהב את כולם, שלא פעם הצחיק אותם ונחשב הליצן של הצוות.
במהלך השירות גיבש סביבו חבורה של לוחמים שהיו לחבריו הטובים ביותר גם לאחר השירות וליוו אותו בתחנות חייו. הם כינו אותו בשם משפחתו – "דיטש".
אחרי שחרורו הוא החל לעבוד במשרד הביטחון, ולאחר מכן עבד במשך תקופה ארוכה כמנהל אזור בחברת "מיקוד אבטחה".
מאז שחרורו נקרא מדי פעם בפעם לשירות מילואים בגדוד הסיור בעוצבת "חוד החנית".
בגיל עשרים וארבע התארס לבת זוגו מורן. בקיץ 2013, כחודשיים לפני מועד הנישואין המתוכנן, אובחנה מורן במחלה ממארת והייתה בסכנת חיים ממשית. למרות הטיפולים האגרסיביים, החשש מנכות ארוכת טווח וההתמקדות בריפוי התעקש יונתן לקיים את החתונה. "אני מתחתן איתך וזהו", הצהיר. בעצת הרופאים הם החליטו להינשא לפני תחילת השפעת הטיפולים – כבר באוגוסט, שבוע אחרי האבחנה.
במשך כמעט שנתיים של מאבק במחלה תמך יונתן במורן, שהה לצד מיטתה, לא הניח לה להישבר והאמין בכל ליבו שהכול יעבור. "את תחיי עוד הרבה אחריי", הבטיח לה. "הייתי זקוקה אז מאוד לאדם כזה לידי. הוא הראה לי תמיד את נקודות האור בתוך החושך, הושיט לי יד והוציא אותי משם", היא סיפרה. "לא הייתי מתגברת על הסרטן בלעדיו. הוא נתן לי את החיים שלי במתנה". בתקופה זו גם למד באוניברסיטה ועבד, כן עודד את רעייתו לפתח קריירה אקדמית.
בעקבות התנסותם וניסיונם הקימו יחד את מיזם החסד "זוה"ר" (זכויות והטבות רפואיות) שנועד לסייע לחולים אונקולוגיים במילוי טפסים בירוקרטיים ותביעות לביטוח הלאומי. השניים זכו להכרה ולפרסים על פועלם זה.
לאחר שמורן החלימה, הם טסו לטייל בחו"ל. יונתן התחבר במיוחד לטיולים בטבע, אך גם ליווה את מורן בהתלהבות לביקורים במוזיאונים.
בני הזוג קנו בית בחריש, ויונתן התגאה לגור בעיר חדשה בישראל והשווה זאת מנקודת מבט ציונית לדור מייסדי המדינה שהקימו מושבים וקיבוצים. בשכונה היה דמות אהובה ומחברת, שידע ליצור חיבורים בין השכנים ובין הלבבות, ללא הבדל אם הם דתיים או חילונים.
בגיל שלושים החליט לשנות כיוון מקצועי, עזב את תחום האבטחה והחל לעבוד כמנהל מכירות של ציוד רפואי לניתוחי כף רגל בחברת "איי. אמ. אס מפיצים". בכוחות עצמו למד את המקצוע, כולל התעמקות באנטומיה, והיה למקצועי בתחום. לא אחת קרה שייעץ לרופאים המנתחים בזמן ניתוח, משום שראה דבר-מה שהם לא הבחינו בו. בכל משרותיו במהלך השנים בלט בכישוריו, בתחרותיות שבו ובקשרים טובים ונעימים שיצר עם עמיתיו.
בסוף שנת 2021 נולד לו ולבת זוגו בן – ארי. יונתן, אב מסור, רגיש וקשוב, תומך ואוהב, הצליח לשלב היטב בין ההורות לעבודה, היה נוכח ומעורב בחיי בנו, האמין בו והרעיף עליו תשומת לב. הוא טייל איתו ברחבי הארץ ולקח אותו לחוג שחיית פעוטות מדי שבוע. גם הכלב פלינט שהם אימצו היה לחלק מהמשפחה.
יונתן תמיד מצא זמן לעשות את הדברים שאהב – לגלוש בים, לאכול ארוחות טובות של סטייק עם כוס ויסקי וסיגר, לבלות עם משפחתו הגרעינית ועם חבריו ולהקדיש זמן לאחיותיו, לבני דודיו ולהוריו, שעימם דאג להיפגש לפחות פעם בשבוע. את הנסיעות הארוכות במסגרת העבודה ניצל לשיחות טלפון עם מכריו.
ברוח נעורים סוחפת ואופטימיות השרה יונתן תקווה, צחוק ושמחה סביבו והפיץ אור וטוב הודות לאישיותו הכובשת. "יהיה פסדר" (בסדר), נהג לומר באופטימיות גם במצבים לא קלים, ועל פניו חיוך מאוזן לאוזן. אהב את החיים, ידע להפיק את המרב מכל רגע וקיבל את הכול בהשלמה ובלי תלונות. ערכים של נתינה ואהבת הזולת היו נר לרגליו, ללא אנוכיות, וברוחב לב דגל בעשיית טוב כדי שיהיה טוב יותר. לכל אדם העניק יחס חם ומיוחד. לצד רצינותו ויושרו היה "שטותניק" ושנון.
חבר נאמן, ידע לעמוד לצד חבריו בעת הצורך ולתת מילה טובה ומנחמת, בלט במפגשים החברתיים ושימש "המגנט" ו"הדבק" של החבורה, והם סמכו עליו וזכו באהבתו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
בימים שקדמו ליום זה בילה יונתן בחופשה במלטה עם משפחתו המורחבת לרגל יום הולדתה של סבתו. עם היוודע גודל האירוע החליט לחזור ארצה כדי להצטרף ללחימה עם הצוות שלו. כשהחברים מהיחידה שאלו מי מתייצב למילואים, היה יונתן הראשון לכתוב "אני". כל הטיסות לארץ בוטלו, אך הוא הצליח בדרך-לא-דרך לעלות על טיסת חילוץ ולשוב ארצה.
ביום 13.10.2023 התגייס ליחידה שלו במילואים. "אני חייב", הודיע לאוהביו בהחלטיות ומתוך תחושת שליחות, ולאביו אמר: "אבא, אני חייב להגיע. מחכים לי. בלעדיי החיילים לא יסתדרו. מי יגן עליהם?"
רק שלוש פעמים יצא לחופשה בביתו מאז גויס למלחמה, בכל פעם לכמה שעות בלבד. באחת החופשות האלה השתתף בחגיגת יום הולדת שנתיים של בנו.
בתחילת דצמבר, לפני שנכנס עם יחידתו להילחם בדרום רצועת עזה, אמר לרעייתו שהוא צפוי לשהות שם תקופה ממושכת. לפני הכניסה הקליט לבנו הודעה שבה אמר לו עד כמה הוא אוהב אותו והבטיח שיתראו בקרוב. כדי לעודד את חבריו לנשק ולהיטען בכוחות ומתוך אהבתו הגדולה לים, טרם הכניסה לרצועה ביקש אישור מיוחד לצאת לגלוש בחוף הים עם הלוחמים.
כשעבר את הגדר לרצועה הביע משאלה: "שניכנס בשלום, שנצא בשלום ושאלוהים ישמור לי על המשפחה".
במשך שלושה ימים רצופים נלחם עם יחידתו בעיר ח'אן יונס שבדרום רצועת עזה. כבר בכניסה לעיר התפוצץ סמוך אליו טיל אר-פי-ג'י וכמעט שפגע בו. בהמשך התרגש מאוד כשהצליחו למצוא מבנה עמוס בתחמושת של מחבלים.
ביום 7.12.2023 השתתף בפעילות מסוכנת מאוד בח'אן יונס, וחברו אמר כדי לעודד: "בערב נשב ונצחק על היום הזה". יונתן השיב: "בוא רק נשרוד את השעתיים הקרובות". כשצעדו בדרכם ליעד הבא נפגע יונתן מירי צלף. שני חבריו העניקו לו טיפול ראשוני וחילצו אותו תחת אש, אך הצוות הרפואי נאלץ לקבוע את מותו.
רב-סמל מתקדם יונתן דוד דיטש נפל בקרב ביום כ"ד בכסלו תשפ"ד (7.12.2023). בן שלושים וארבע בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב. הותיר אישה, בן, הורים ושתי אחיות.
בני משפחתו החליטו לתרום את איבריו כדי להציל חיים, משום שהניחו שזה מה שיונתן היה רוצה.
הזמרת נונו חיברה, הלחינה וביצעה לזכר יונתן את השיר "אבא בוא": "תמיד ניצחנו / ככה אנחנו גם כשהתדרדרתי / החזקנו החזקנו / כיסא ליד המיטה / שניים אני ואתה // תמיד ניצחנו / ככה אנחנו שניים שניסינו / חיכינו חסכנו / כיסא ליד המיטה / שניים הפכנו שלושה // והוא קורא אבא אבא אבא אבא בוא / כל המילים בעולם וזאת הראשונה בשפתו / אבא אבא אבא אבא בוא / כל הצלילים בעולם לא יצרו מנגינה כמו זו // תמיד ניצחנו / ככה אנחנו / דפיקה על הדלת / הפעם הפסדנו / כיסא ליד המיטה / שניים אני // והוא קורא אבא אבא אבא אבא בוא / כל המילים בעולם וצריכה לומר אבא לא פה / אבא אבא אבא אבא בוא / כל הצלילים בעולם לא הביאו שתיקה כמו זו // אבא אבא אבא אבא בוא / אבא לא פה". השיר ניתן להאזנה באתר "יוטיוב".
כחודש לאחר נפילתו הקדישה לזכרו החברה שבה עבד סימפוזיון של מומחים מישראל ומהעולם בתחום ניתוחי כף רגל.
כוח מילואים מיוחד הוקם במהלך המלחמה ונקרא "יעל" - ראשי התיבות של האות הראשונה של שמותיהם הפרטיים של שלושה מחיילי עוצבת "חוד החנית" שנפלו בח'אן יונס, בהם יונתן. פעילות הכוח המורכב ממתנדבים כללה עבודה ביישובי עוטף עזה ושמירה בלילות.
משפחתו וחבריו הקימו את עמותת "האור של דיטש" ששמה לה למטרה להנציח את יונתן במגוון דרכים. במסגרת פעילות העמותה נקרא על שמו מסלול המעטפת לתלמידים עם קשיי למידה שבו למד בבית ספר "עירוני ד'" – "מסלול יונתן", והוחלט שהוא יועשר בפעילויות ערכיות וחברתיות ברוחו. "יונתן הוא הוכחה גורפת לכך שכל אדם יכול להגשים את הפוטנציאל הטמון בו וכי השמיים הם הגבול – כל עוד יש לפחות אדם אחד שיאמין בו", נכתב באתר האינטרנט של המסלול.
בעזרת גיוס המונים הצליחה משפחתו לתרום סירת מפרש מסוג "סנונית" לשייטים הצעירים של שבט "צופי ים" בתל אביב, וקראו לה על שמו. הייתה זו צוואתו בזמן השירות הסדיר, למקרה שייפול בקרב. על המפרש הקדמי מתנוססת הכתובת "יהיה פסדר". בנוסף החלה מסורת שנתית של תחרות שייט על שמו, בה משתתפים מספר שבטים של "צופי ים ישראל".
בעיר חריש, במבואה של בניין המגורים שבו גר עם רעייתו ובנו, הוצב ספסל עץ לזכרו, ועליו נכתב: "היה אהוב על כולם".
מהדורת משקה ויסקי הושקה לזכרו של יונתן במזקקת milk & honey, משום שאהב מאוד את המשקה הזה. על התווית הודפסו תמונתו והכיתוב "יהיה פסדר". מוקירי זכרו הוציאו מדבקות ומגנטים עם תמונתו ועם אותו הכיתוב.
אסופת סרטונים שלו עם בנו ניתנת לצפייה באתר "יוטיוב".
דפי אינטרנט לזכר יונתן הועלו באתר תנועת "הצופים" בה היה פעיל, באתר עירו "חריש סיטי", באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שם עובדת מורן ובאתר אוניברסיטת בר-אילן, שם למדו יונתן ורעייתו.