"אני לא רוצה להגיע לגיל 60, להביט לאחור ולומר - הייתי סם בנאדם", נהג משה זהבי לומר. "אני רוצה ליצור כל הזמן ולהגיד שעשיתי משהו בחיים, שתרמתי לעולם הרבה".
לגיל 60 לא זכה משה זהבי להגיע, אך כבר באמצע שנות העשרים שלו, עוד בטרם קיפד את חייו מפצצת מרגמה, הפך משה זהבי לסמל - "סמל של הגשמה עצמית מלאה", אומר אמציה חברו הטוב. "סמל של אדם שעשה הכל במו ידיו, בנה את עצמו את סביבתו בכוחותיו הוא".
אמציה שהיה מפקדו הבכיר וחברו הקרוב נזכר כי "זהבי היה הסמל והדוגמה לרמה עליונה של ידע, כשרון, הבנה ויכולת, הנמצאים רק אצל יחיד סגולה. הייתה לי ולכולם הרגשה טובה", הוא אומר, "כאשר ידענו כי זהבי מצוי בסביבה. ידענו בביטחון כי שום טנק או נגמ"ש לא יעמוד בשל תקלה טכנית או חשמלית כל עוד הוא עמנו".
לא רק בצבא זכה משה זהבי להערכה. זהבי של סיום התיכון היה נער בעל אופי מסודר בהופעה ובמחשבות. כבר בגיל צעיר, כסיים בהצטיינות את אורט "יד סינגלובסקי", ניכר היה בהחלטיות שבו ובהעמקה. הוא היה חודר לבעיה עד שורשיה עמוקים, אף אם היו הנושאים שוליים או חסרי ערך ממש.
עם גישה כזאת קצר את ההצלחות בבתי הספר שבהם למד. עם תכונות אלו התבלט בשירות הצבאי. באותם בסיסים בהם שירת זהבי מוזכר שמו לעיתים קרובות. חיילים משננים את מערכי השיעור שהיה לו יד בהכנתם ומתרגלים במכשירים שהוא עסק בפיתוחם.
שיכלולים ופיתוחים שקבע זהבי בטנק "הפאטון" הביאו את מפקידו להעניק לו פרסי יעול ולפנות אליו בשלב מאוחר יותר בבקשה כי יחתום קבע אף לתקופות קצרות, כדי להכשיר בעלי מקצוע ביחידתו. חבריו ללימודים, ידידיו למקום העבודה ואנשי החוליה הטכנית, עמיתיו לצבא, העריצו את דמותו המסודרת והנקייה בכל מצב ("גם ביום בו נהרג", מספר אמציה, "זהבי התגלח וצחצח נעליו והכל תחת אש"). שלוותו וההומור שלו תרמו רבות להפגת המתח. המנהיגות הטבעית שבו הקנתה לדבריו תוקף רב יותר מאשר דרגות או תפקידים.
ביום נפיתו, לאחר שבדק תקינות הכלים, כשסיסמתו "טנק לא יעמוד בגלל תקלה", התפנה לעזרת הסמג"ד לנסוע ולחלק אוכל לאנשים. אפ פעם לא התלונן. תמיד היה מלא מרץ ונכון למלא כל משימה שיטילו עליו. זכורה גם מומחיותו בזיהוי מטוסים, ויכולתו להבחין מרחוק בין מטוס של חיל האוויר למטוס האוייב. לא פעם התריע בזמן על התקרבות מטוס מצברי והאנשים הספיקו להסתתר. בדרך זו מנע גם פגיעות חיילינו בטעות במטוסים שלנו.
כמעריץ נלהב של ה"גששים", היה מדקלם ברגעים קשים במערכונים שלמים של ה"גשש" וגרם לאוירה עליזה ורגועה יותר בקרב הלוחמים.
"תקיפות אך לא קשיחות", אומרת רעייתו. "הוא היה קשוח. זהבי היה בחור עדין מאוד שהעטה על עצמו מעטה של קשיחות. מעטים ידענו שבסתר כתב שירים אך רבים ידעו שהיה טוב לב, עזר לכולם והיה מסור למשפחתו עד כלות נשמתו".
משה זהבי היה באופיו אופטימי ובנושא הצבא והארץ פטריוט בכל רמ"ח אבריו. את מפקידו הטובים העריץ ואף שמר נאומים כתובים שלהם, עמם הזדהה במיוחד.
לידיו נדמה היה שהוא בנוי לתנאי לחץ ואהב זאת. בזבוז הזמן נחשב בעיני לאסון. עם זאת, בצד עבודתו במשך היום, למד הנדסה בלילות, הכין את שיעורי הבית, לימד אחרים ולא מנע מעצמו גם את ההנאות הקטנות שבחיים.
הייתה בו שאיפה לשלמות. מין רצון לרדת לעומקם של דברים ולנסות ולפתור את כל הבעיות. לא לעמוד חדל כוח מול החיים.
"היו פעמים", מספרת אשתו, "שהייתי מתעוררת בלילה ומוצאת אותו ליד השולחן..."
מה אתה עושה". שאלתי.
"עלה לי רעיון במוח", הייתה התשובה.
לא הייתה בו, בזהבי, קנאות לרעיונותיו. הוא היה יכול לחשוב על רעיון ולספר אותו לכולם. "למרות", כדברי אשתו, "שלמעשה יכלו אחרים לעשות שימושים ברעיונותיו".
היה בהתנהגות זו אמון רב בסובבים אותו. יחס של כבוד לכולם.
"אני קיבלתי יחס נפלא שאני מודה לו על כך בכל רגע בחיינו המשותפים. היחס היה מקסים והוא לא התבטא במילים. הוא לא היה מהמדברים. מכתב קטן עלה על הכל. במטבח, על המיטה... אף פעם לא עשה משהו מבלי להתייעץ וזה החמיא לי. הוא היה קרשור עם כל הלב... אני רוצה שלילדינו", נהג לומר, יהיה כסף ושיוכלו לקנות ספרים". זה היה ביטוי לאופיו. זהבי היה איש רוח ולא איש חומר. הכסף היה אצלו רק אמצעי להשגת מטרות גדולות יותר".
"זהבי נהרג", אומר אמציה, "בזמן שמילא את המשימה הקדושה ביותר בעם ישראל: חילוץ פצועים תחת אש אוייב רצחנית. הוא לא נרתע מן האש וקפץ ישר לתוך תוכה".