כל-כך הרבה אנשים אוהבים אותך... ואותנו...
הדסי,
כל-כך הרבה חברים מבקשים את תמונותיך, וכל-כך הרבה אבנים, פתקים ומכתבים, אני מוצאת מונחים על קברך, סימן למבקרים הרבים, שמתקשים להיפרד ממך.
חברים ממשיכים לזרום לביתנו, מציפים אותנו בחום, דאגה והרבה אהבה.
אהבה כנה ואמיתית, שנותנת לנו הרבה תמיכה. ואנחנו מגלים את יופיים של האנשים, ושותים בצמא את אותה אהבה.
אך לעתים אני כבר עייפה. אני רוצה קצת שקט ומנוחה. רוצה שקט מכל מיני דברים קטנוניים, שמטרידים את האנשים האחרים. רוצה לחשוב רק עליך, ושתסתיים המהומה.
אולי גם לנסות לברוח מהאמת הקשה והמכאיבה.
אך אי אפשר לברוח מזה, זאת עובדה מרה!
מה שבאמת מעניין אותי עתה, זה לקרוא ספרים על אובדן ותקווה.
אני שותה בצמא כל מילה כתובה על "איך מתמודדים", ומחפשת נקודת אחיזה.
אפילו מתעניינת בספרות על "העולם הבא"...
אני מדמיינת ומרגישה, שאת כאילו יושבת על כתפי, ללא משקל אמיתי, ואתי ממשיכה.
את בתוכי ובנשמתי ומלווה אותי, ואני חיה אתך ואותך בכל מקום.
אכן, נלקח ממני גופך הגשמי, אך את זיכרונך לא יוכלו לקחת ממני, והוא שנותן לי את הכוח להמשיך ולא לברוח.
...אני יודעת, שאת הכוח להתמודד עם המציאות הנוראה, עלי למצוא בתוכי, ולהקרין אותו על כל הנמצא סביבי.