סגן שלמה פטרון ז"ל

יום שבת עצוב

יום חמישי בשבת, ה' בתמוז תשכ"ז (13 ביולי 1967). בשעת בוקר מוקדמת התעורר שלמה פטרון, לבש מדיו, רחץ והסתדר, התעטף בטליתו והתעטר בתפילין, ועמד והתפלל תפילת שחרית. חוה רעייתו העיפה מבט חטוף בתינוקם יאיר, שנם בעריסתו, והכינה לשלמה את ארוחת-הבוקר. שלמה אכל את ארוחתו בחיפזון. תוך כדי כך, הגיד לחוה כי יוצא הוא מטעם יחידתו לסיני, ולא ישוב אלא למחרת היום, בטרם תתקדש השבת. שלמה נשק לרעייתו, ליטף ראשו הקטן של בנם הפעוט, ונענה לקול צופר של מכונית שבאה לקחתו מפתח ביתו שבקרן רחובות בוגרשוב וטבריה בתל אביב.
יום החמישי עבר, גם יום הששי כבר העריב. שלמה פטרון לא שב עדיין לביתו. עם טיפולה הרב של חוה בבן הקטן, בן שבעה חודשים, הכינה גם את בגדי השבת של שלמה. ידעה חוה דרכו של שלמה: גם אם יהא במרחק רב, יזדרז לשוב הביתה לשבת, יכין עצמו לקראת קבלת-שבת מלכתא ויזדרז לבית-הכנסת "בית-אל" הסמוך. עברה עוד שעה. בקריאות הטלפון מבית-הוריה בכפר אביחיל ומבית הוריו של שלמה ברחוב סירקין הסמוך, שאלו ההורים אם כבר הגיע שלמה. חוה הניחה דעת השואלים בתשובותיה: הרי יודעים אתם עבודתו של שלמה: עניני בטחון שהשתיקה יפה להם. הוא ודאי ישוב עוד בטרם תכנס השבת.
עוד שעה חלפה. חוה הדליקה נרות של שבת. השולחן היה ערוך, אך שלמה לא הגיע. כל ליל-השבת חשבה חוה והצטערה. "קידוש" לא שמעה, את השולחן הערוך כבר הסיטה ממקומו. אך היא לא דאגה. ידעה - אין לדעת להיכן נקלע ואין באפשרותו להגיע, אף לא להתקשר בטלפון.
גם יום השבת עבר, יום שבת עצוב. שלמה לא הגיע, והרי בשבוע זה יחול יום הולדתו העשרים-ושבע, וחוה רצתה להפתיע את שלמה במתנה. רוב שעות היום עברו על חוה בטיפול ביאיר, הבן הפעוט. במוצאי-שבת הגיעו סבא וסבתא, הורי שלמה, כדי לבקר את חוה כלתם ואת יאיר נכדם, ולהוודע האם באה ידיעה משלמה. ידיעה לא היתה, אך היו דבריה המרגיעים של חוה: הוא בודאי יגיע מיד, או יטלפן.
שעה קצרה לאחר-מכן התדפק אדם זר על דלת דירתם של חוה ושלמה פטרון ברחוב בוגרשוב 37. הוא בא מטעם קצין-העיר - - - לאחר שעה קלה כבר נתמלא הבית באנשים. היו כאן שכנים ומכרים וידידים, גם הורי שלמה וגם הורי חוה שהגיעו מאביחיל שליד נתניה.
שמע האסון הדהים את כל מכריו של שלמה. כולם כבר ידעו את הפרטים. ביום הששי בנסעו עם חברו למשימה מסויימת בג'יפ, עלה על מוקש. שלמה פטרון וחברו נפצעו קשה. נהרגו.
שלמה פטרון כבר הובא לתל-אביב. למחרת היום, יום ראשון בשבת - ח' בתמוז, הוא הובא למנוחות בטכס צבאי, בחלקה הצבאית שבבית-העלמין בקרית שאול.

תפילין של קדוש

כאשר קרבנו לבית מר אפרים והגברת שרה פטרון, ברחוב סירקין בתל-אביב, פגשנו בידיד-מכר, המתגורר בבית סמוך. כאשר סיפרנו לו על מטרת בואנו לבית זה, אמר:
- "כן, הכרתי אותו, את שלמה פטרון. הוא היה ארז אדיר, סמל ומופת לגבורה עילאית, דוגמא בהתנהגותו, מסירותו וחינוכו המצויין...
חשבנו תחילה כי אין אלה אלא דברים בלשון של הפרזה. כאשר יצאנו מן הבית, לאחר כשעתיים, ראינו כי לא נאמר בדברים אף החצי ממה שיש לספר על שלמה פטרון הי"ד.
מר אפרים פטרון ורעייתו שרה, מבני וארשה בירת פולין הם. בצוק העתים של 1936 חשבו לעלות לארץ-ישראל, ברם שעריה נעולים היו. בפולין לא יכלו עוד להשאר: הגרו לבראזיל הרחוקה. ישבו בה ארבע-עשרה שנה. כאשר עלו ארצה בשנת 1949, ונתיישבו בתל-אביב, עלו עמם גם שלושת ילדיהם: שני בנים ובת. הבכור, הוא שלמה; משנהו - גרשון, רב"ט בצה"ל, שהיה חובש קרבי בימי מלחמת ששת-הימים באוגדה של האלוף אריק שרון, הוא חניך בני עקיבא, בוגר התיכון-הדתי ב' (צייטלין); השלישית היא חנה, שנישאה זה לא מכבר. עתה מסובין אנו בביתם הנאה והמסודר שבמרכז תל-אביב, ושומעים מפי ההורים והאח על שלמה. פותחת האם ומספרת:
- שלמה נולד בריאו-דה-ז'אניירו בי"ב בתמוז ת"ש (18 ביולי 1940). מילדותו ניכרו בו כשרונות מצויינים. הוא היה ילד נאה ונבון. עד גיל תשע למד בתלמוד-תורה שבמקום. הנה, הבט בגליון הציונים שלו: תפילה - ציון של 100. תורה - 100, לשון הקודש - 90, דברי-הימים - 90. יידיש - 100. ראינו כי אין עתיד בבראזיל לא לנו ולא לילדינו. בינתיים קמה המדינה. קמנו ועלינו, ונתישבנו בתל-אביב. שלמה שהיה אז בן תשע, החל לומד בבית-הספר "מוריה". פעמיים "הקפיצו" אותו בכיתה, כי תלמיד נבון ומצטיין היה. לאחר-מכן - ערכנו לו חגיגת בר-מצוה. היה זה בשבת פרשת בלק. שלמה קרא בתורה בפרשה ובהפטרה, ומאז היה בעל-קורא בבית-הכנסת. כן, היה זה בשבת פרשת בלק - הוא גם נפל בערב-שבת-קודש פרשת בלק - - - שלמה המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון ב' (צייטלין), קיבל סטיפנדיה, וסיים את בית-הספר התיכון בגיל שבע-עשרה. כל אותן שנים לא הניח שלמה אף את כלי המוסיקה שלו. עוד בילדותו בריאו-דה-ז'אניירו ניגן בכינור, ולמד נגינה ומוסיקה בקונסרבטוריום; כאן המשיך בנגינה באקורדיון. הנה הם שני האקורדיונים שלו, עומדים כאן בפינה. שלמה המשיך לימודיו התיכוניים. נתפתח בו חוש מיוחד ללמודי המתימטיקה, רצון עז לידיעה בתורת האלקטרוניקה. הוא למד בטכניון, ואף כאן הצטיין בלימודיו. אותן שנים גוייס במסגרת העתודה האקדמאית. נסתיימו לימודיו הסדירים בטכניון, ובמסגרת חילופי-סטודנטים שהה שלמה מחצית השנה בהולאנד, שם הרחיב ידיעותיו. עם שובו ארצה התגייס שלמה לצה"ל. בעת שרותו בצה"ל הכירו מפקדיו ביידע הרב שלו, במסירותו ובכשרונותיו. הוא כבר נשא כתר של מהנדס-אלקטרוניקה, דיבר בלשונות לעז - אנגלית, צרפתית, פורטוגזית. היה חניך מצטיין בקורס קציני-קשר. כן, אספר לך: כאשר שירת שלמה בקורס קצינים במקום פלוני היה בא מדי שבת בשבת מרחק של כעשרים קילומטרים ברגל לביתנו שבעיר, לכבוד שבת ולכבוד כיבוד אב ואם. כן, וכל זה נגמר בערב שבת קודש פרשת בלק, במלאות לו עשרים-ושבע שנים...
הגב' פטרון רצתה להמשיך בדבריה, ברם הדמעות חנקו בגרונה. הבן הצעיר גרשון ניסה להרגיעה. את המשך מגילת-חיי-הבן שמענו מפי אביו, מר אפרים פטרון:
- "כחצי שנה לפני שחרורו של שלמה משירותו בצה"ל נשא לאשה נערה נאה, אף היא בת יוצאי-פולין שנולדה בבראזיל: חוה פיינבליט, ממושב אביחיל שליד נתניה. הזוג הצעיר בנה ביתו בתל-אביב, ברחוב סמוך לכאן. לימים נולד הבן הבכור. היה זה ב-ב' בטבת תשכ"ז ובברית שנערך בעשרה בטבת, נקרא שמו בישראל: יאיר-דוד. ביתם של שלמה וחוה ובנם הקטן, היה בית-ועד לחבריהם, - ופאר לכולנו, בני המשפחה. שלמה נקרא לשרת במקצועו במסגרת כוחות-הבטחון.
היה מסור ונאמן ללא סייג. כל אותן שנים, עד לתקופה האחרונה לא חדל מענינו במתמטיקה ואלקטרוניקה. הוא לא הסתפק בכך שבגיל עשרים-ואחת כבר היה בוגר ומוסמך הטכניון בחיפה, מהנדס אלקטרוניקה שסיים את הפקולטה להנדסת-חשמל (מחזור ל"ג - 1961) - כי אם ראה דרכו לפניו: מדען. הוא גם לא הסתפק בחידושיו הנעלמים במסגרת עבודת-הבטחון. הוא המשיך ללמוד, ושבועיים לפני שנפל הוגד לו בטכניון כי עבודת ה"מאסטר" שלו נתקבלה. כן, שמע את אשר אגיל לך: כל אב חושב את בנו ליוצא-מן הכלל, אך בני באמת היה יוצא-מן-הכלל.
האב מוסיף ומספר על האזכרה שנערכה לשלמה בנו, בבית-הכנסת "בית-אל", במלאות "שלושים" לנפילתו. ובין המספידים אותו היה רב-בית-הכנסת, הרב חיים פרדס; רבה של ריו דה ז'אניירו הרב מרדכי ציקינובסקי, ויושב-ראש ארגון עולי בראזיל הרב משה זינגרביץ.
כאן נכנסת האם לדברי האב ואומרת:
- כן, אני זוכרת את שתי הפעמים האחרונות שראיתי אותו. ביום השלישי בשבוע, לפני נפלו, ישב כאן בכסא-נוח שבמרפסת, הוא נראה עייף וגם נרגש. שאלתי אותו על-כך, והוא השיב כי אין מה לדאוג: הרי המלחמה כבר נגמרה, ועכשיו נוכל כבר לישב בשלווה. ובפעם האחרונה ראיתי אותו והוא כבר לא היה חי. פתחו את ארונו לפני שקברו אותו - פניו היו כל-כך יפות. כל-כך יפות.. כולם אהבו אותו, את שלמה.
והאב מסיים את שיחתנו, ומספר:
"באותו יום-ששי, כאשר עלה הג'יפ על המוקש, והם נפלו - ניזוקו כמובן מזוודותיהם של שני הנוסעים, ששניהם נפלו. מזודתו של שלמה נזוקה לגמרי. רק התפילין נשארו בשלמותן. ראה כמה נאות הן. לפני כשבועיים מסרתי אותן לידי סופר לבדיקה, לא אמרתי לו של מי הן התפילין, אך הסופר הגיד לי שהכתב הוא מופלא ו"ניכר שהתפילין הן של קדוש". כן, הוא כיוון. אלו הן תפילין של קדוש. אני שומר עליהן. בנו יאיר יגדל, והוא יניח את התפילין של אביו הקדוש.

מסירות ללא גבול

הורי שלמה פטרון הי"ד ואחיו הותירו אותנו לבדנו. ישבנו ליד השולחן בחדר הערוך בטעם רב. דפדפנו במכתבים, בתעודות, בתמונות, היתה זו הרגשה משונה, כמו חיטטנו בנפשו של אדם...
מצאנו כאן את מכתבו של סגן-אלוף אורי ג., מפקד יחידתו של שלמה. הוא כותב להוריו:
"...שבעה ימים עברו מאז לוינו למנוחת-עולם את בנכם יקירכם שלמה ז"ל. ידעתי שאין ניחומים לאבדן בן יקר, אדם אשר רק אהבתו להוריו גדולה ממסירותו ללא-גבול לעבודתו הפוריה למען בטחון מדינת ישראל. ארבע שנים עבדתי במחיצתו של בנכם היקר שלמה ז"ל. בשנים אלו זכה להיות שותף להקמת אותם כלי-בטחון אשר תרמו תרומה מכרעת לכך שהמלחמה עלינו על-ידי אויבינו הולידה נצחון אשר כמוהו טרם ידע עמנו. שקדנותו, מסירותו וכושרו המדעי והטכנולוגי היו כולם קודש לשרות מדינת ישראל וצה"ל, זכאים אתם, הורים יקרים, להיות גאים על כי בן זה גדלתם. אתכם יחד כואבים אנו, חבריו לעבודה את כאב נפילתו ללא-עת..."
וכאן התמונות - שלמה פטרון בילדותו, בבגרותו, בעת לימודיו, בעת נשואיו עם חוה, בעת שמחות ובעת שהכניסו את בנם יחידם בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. והנה גם התמונה האחרונה: שלמה וחברו בג'יפ, הנהג עוצר ומצלם את השנים, ממשיך ונוסע עשר דקות. המוקש - ושלמה פטרון וחברו שוב אינם בין החיים. זהו הזכר האחרון: שלמה וחברו בג'יפ, וסביב - סיני...

"לראות אותי ואת יאיר"

שלמה פטרון נפל. בדירה הנאה שבמרכז תל-אביב נותרה חוה רעייתו עם הבן הקטן, יאיר. בית נאה ומסודר. מאום לא חסר - וכה ריק, וכה אבל. שלמה איננו.
חוה לא יכלה להרבות בישיבה בין הכתלים הבוכים. הכל סביב העיק עליה. יום אחד קמה, נטלה תינוקה בידה - וחזרה לבית הוריה, משפחת פיינבליט, במושב אביחיל שליד נתניה.
עמדנו מול ביתם המרווח של בני משפחת פיינבליט. שלמה ומרים פיינבליט מוצאם מערי ווהלין, וביידיש שבפיותיהם ניכרת סביבת-מוצאם. מוראות השואה ביהודי אירופה עברה אף עליהם. בהנצלם - הגרו לארץ שפתחה אז שעריה, בראזיל. בבראזיל נולדו להם שתי בנות. הבכורה היא חוה. כבת שבע-עשרה היתה כאשר עלתה המשפחה ארצה ונתיישבה באביחיל. כאן השלימה לימודיה, בית-ספר תיכון, סמינר למורות, והשתלמות בשרטוט-חשמל.
חוה פיינבליט הצעירה הבלונדית הנאה, הכירה את שלמה פטרון, במסיבה שנערכה מטעם ארגון עולי בראזיל. לא ארכו הימים והשניים נישאו. בנו ביתם בתל-אביב. עתה יושבת חוה ומספרת לנו את פרשת החיים הקצרה עם בעלה. מספרת חוה פיינבליט-פטרון:
- שלמה נהג להתפלל בבית-הכנסת "בית-אל". החברה שלנו, היו חבריו של שלמה שסיימו עמו יחדיו את בית הספר התיכון. רוב שיחותיו עם חבריו היו בעניני מתימטיקה ואלקטרוניקה. גם שיחות שהחלו בנושא רחוק, הגיע בסוף לנושא זה, שהיה אהוב עליו עד בלי די. אני זוכרת, כאשר הבעתי לפניו פעם תמיהתי על דבקותו הרבה במקצועות יבשים אלו, אמר כי הוא ידריך אותי למצוא ענין במקצועות אלו, "מהיפים בעולם". בימי מלחמת ששת-הימים מרותק היה לתפקיד נכבד ביחידתו, אך מצא דרכים לבוא הביתה, לראות אותי ואת התינוק, יאיר. השבת בבית - היתה לה דמות מיוחדת, בנוכחותו של שלמה. נשתלטה השלווה והמנוחה, העיון והזמרה, הסעודה והקריאה. כן, הכל היה טוב ויפה. עד לאותה שבת.
חוה הנאה ממעטת בדיבור ואת שאומרת היא - נאמר בלשון נמוכה, בשקט. הנה קוראים אנו מכתב שמפקדו של שלמה כתב לה. וכך נאמר במכתב:
"...בעלך וחברנו היקר סגן שלמה פטרון נפל בשרות צה"ל בעת שהג'יפ, בו יצא בשליחות רבת-חשיבות, עלה על מוקש באזור הר חורשה שבגבול סיני, ביום ששי, 14 ביולי 1967. כמפקדו משך תקופה ארוכה למדתי להעריך את אישיותו רבת-הערכים, את ישרו, כושרו ומסירותו ללא-סייג לעבודתו. רציתי שתדעי, חוה, וידע בנכם יאיר, שזכה שלמה לתרום תרומה רבת-ערך לבטחון המדינה ולנצחון צה"ל במלחמת ששת הימים. פרטי התרומה חייבים, מסיבות מובנות, להיות כמוסים - - - ידעתי שאין תנחומים באבדן בעלך ואב ליאיר. אך אם כך גזר הגורל, טוב שתדעו שזכאים אתם להתגאות בשלמה, כאדם וכחלוץ בהבטחת שלום ישראל - - -".