15.1.1948
אתם דואגים לי, אבל אנחנו כאן התכוננו לו (לאויב) כראוי ולכן אין הוא מדאיג אותנו ביותר. אבל מה שכותבים בעתון מוגזם מאוד. אני ממש נדהם כשאני קורא בו. אין לכם מה לדאוג הרבה לי ולמצבי. כי אחרי הכל, במוקדם או במאוחר, הייתי נמצא במקום שאני נמצא בו עכשיו וצריך להיות בו!
1.2.1948
לפי מה שסיפר לי ישראל נפגשים כל ההורים. זה יפה מאוד. המשיכו להפגש ולחזק איש את רעהו. לפי דעתכם אחים אתם לצרה, אבל לפי דעתי - לחובה וכבוד. עוד שמעתי שאמא התגייסה וזה מצא חן בעיני מאוד מאוד. אמא זוכרת שביקשתיה להתגייס. אני מלא גאוה על זה - עכשיו כל המשפחה ממלאת את חובתה.
25.3.1948
חבר שחזר מן העיר מספר לנו שאתם שם מדוכאים מאוד... כנראה השפיעה עליכם ה"תזמורת" המנגנת לכם מדי לילה בלילה, ואתם מחכים כבר לרגע שהעסק ייגמר איך שהוא. והתוצאות אינן מעניינות אתכם. אבל אותנו כאן מעניינות התוצאות מאוד. אנו לא ניכנע לא לנייטרלים ולא לבני דודנו, בשום אופן. אם נגזר עלינו למות, נמות כבני אדם הגונים והנשק ביד.
28.3.1948
כעת שקט אצלנו, הרבה יותר מאשר במקומות אחרים, וביחוד בעיר. שם הלך הרוחות פסימי לגמרי, לפי מה שמספרים לנו. רוצים בהפסקת אש, שביתת נשק. אני רוצה להגיד לכם: כאן אמנם יש סבל, אבל עושים את העבודה ממש. רוצים לגמור אותה, אחת ולתמיד.
זו אולי ההזדמנות האחרונה הניתנת לנו. כולנו פה מחכים ל-15 במאי, יום שאנגליה תעזוב את הארץ, ואז נוכל לראות ולדעת בעצמנו, מה כוחנו ומה נוכל לעשות. אנו אופטימיים מאוד. אנו מרגישים שיש לנו כוח, למרות הקורבנות והאבידות והסיכון הכרוך בדבר. אנו מוכנים לכל - זהו הלך הרוחות. ויכול נוכל!
להתראות בקרוב!
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח