השעה היתה מאוחרת למדי. היו עוד כמה חברים בקן ובלי משים נפלט מפי מישהו "חברים, בואו אל הים"!
בחוץ ילל הרוח בחוזקה, כאלו אמר לזרוק אותנו הרחק מכאן. יצאנו כשהחלטה בלבנו: הימה! למרות הרוח והקור. הצעדים נתרחבו מרגע לרגע. כך צעדנו שנינו לים. רצינו לצאת לרגע מתוך דלת אמות של מחשבות אפורות, להרגיש את היפה בכל הדרו. הרוח פסקה מנשוב, קרעי עננים נראו על פני השמים הקודרים, הגענו לדרך היורדת אל הים. הוא השתרע לעיניו ואנו צדענו לעומתו.
הסער פרץ במפלש בין הצריפים ואמר לדחוף אותנו בחזרה, אך אנו לא נרתענו, רצנו קדימה - לים! המעיל התבדר ברוח, השיער התנופף והרגשה אחת מלאה את כל הנשמה: לפרוץ קדימה, ללכת לים! הגענו אליו. החוף הלבן היה עכשיו קהה מן הגלים שהציפוהו. הים סער, געש בשאגת פראים והשתער לקראתנו, אך אנו הבטנו אליו באהבה, בהערצה אין סופית לים האין סופי, המתגלה בכל הדר קצפו וזעפו. הלב רטט מאהבה. אהבה לים המתגעש בשאגת אדירים, המזה את קצפו הלבן על החוף. והחול כה דביק והגלים רודפים זה אחר זה, כאלו רצו לראות מי יגיע ראשון לחוף.
ופתע נקרעו העבים וירח מכסיף הופיע והפיץ את קרני אורו על ים אדירים זה. ואנו צעדנו הלאה עד שדרכו רגלינו על הטיילת. הרוח נשב ואנו נשמנו אותו במלא החזה. את האויר המלוח והרטוב הנקי מאבק העיר. היו אלה רגעי התעלות שבאהבה לטבע, לים הגדול המתנפץ לעינינו, לרסיסי רסיסים של טפות לוהטות, לרוח הסוער, לעבים הקודרים ולירח הכסף המתגלה בינותם. מה דלונו וקטנו מול הים האדיר, מול גלים המטפסים ועולים לעבים נושאי המים, כהרים כבדים וקהים הנושאים בתוכם עוז ועוצמה. ועם זאת כמה הרגשנו עצמנו גדולים וענקים, יען נצחנו את הרוח ובאנו אל הים וראינו את האבקותו הגדולה, יען שאפנו אל קרבנו את הרוח המשתולל, כי צמאנו לו ולהמייתו הרבה. התעלינו מעל היום יומי והחיינו בקרבנו את קדושת היופי, יפי הטבע שהוא כה קרוב אלינו ואין אנו חשים בו.
הלכנו מן הים ונותרה בנו הרגשה טובה. הרגשת חויה קטנה בשלל ימים אפורים. היה רצון ללחוץ ידיו של רע, סתם, מבלי לומר דבר, רק לחוש את הטוב והיפה שראינו. אך לא לחצנו את היד משום מה ונשאר פגם קטן שלא התמלא, ובכל זאת נשארה זו חויה שהביאה עמה כוח רענן, מרץ ורצון לעשות, לחיות ולפעול הרבה.
נעמי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח