מכתביה, חפציה ומחברותיה של נעמי נשארו - היא הלכה. ומעציב, כי הדברים המתים מאריכים לחיות מאשר החיים אוהבי החיים. לכן למה המלים המתות אשר לא תפחנה נשמה בחי שמת? ומה גם שערכן של מלים היה פחות כל כך עבורה. המלים הנכתבות כאן אינן עבורה, אלא עבורנו אנו, חבריה, אשר בחולשתנו איננו יכולים אלא להסתפק בהן, כי לא נוכל לשכחה.
היא היתה כאותו חמצן הדרוש לנו כל כך, ועם זאת אין המשוררים מרבים עליו בפיוט. בעולמה היתה כה חיונית ודרושה לכל. ביומה היתה מתמידה ולוקחת חבל בחיים ונושאת בעול חברתה, עד כי לעתים לא ידענו, כי היא הנושאת אותנו.
מאז ומתמיד חפצנו בארץ הזאת אנשים כמותה. הבריאות הזכה, לה כה זקוק עמנו, היתה בנשמתה ובגופה. בריאות זכה, שהשתקפה בכל דק ודק מחייה. בשקטה, בשלוותה ובשכל מעשיה. תכונות אלה לא נבעו משלימותה האישית, גרידא, אלא יותר מכל מהדרך בה בחרה. דרך של הגשמה חלוצית קבוצית. והיא השלמה כל כך וזכה, התמזגה בדרך זה מיזוג נאדר כוח ועצמה. שהרי הדרך הזה הנו כה בהיר ועצום, שרק מעטים מאתנו יוכלו לעמוד בו עד תומו. היא יכלה לו לדרך, כי בנשמתה חיתה שעל, שעל מרגביו.
אהבתה לפרחים וליפה ויכולתה לשבצם בצדי דרכה, הוא דרך העבודה בהרי עציון, בטאו את הזכות והבריאות שבנשמתה. לו אך יכולנו לכתוב את שמה - נעמי - כשם שהגינו אותו. היה לשמה זה צלצול מיוחד בפי חבריה. היה זה "נעמי" ברור ויפה, רך ועם זאת בלתי מפוקפק, אלא תמיר ומלא און. שמה בפי חבירה דמה לאותו ילד תמיד דרך, שאינו יודע פחד.
נעמי לא ידעה פחד, כי זה היה זר לה ורחוק. היא לא ידעה פחד כשם שלא ידעה ערמה ותבוסנות. נפשה היתה אטומה לרגשות אלה ולא היה יכול לארעות מאורע שיביאן בלבה, כשם שאותו חרש לא ישמע ולו גם יירו בתותח ליד אזנו. לכן ידעה לאהוב ולא ידע לשנוא. לכן ידעה לשמור אמונים ולא לנטור איבה. לנעמי היה דרך אחד בחיים - הוא דרך הישר והיפה. בדרכה זה לא היו כל הצטלבויות ופרשות דרכים.
עד היום בו מתה נשאה בלבה את כאב חבריה, את אבל מותם של ידידה ועמה בציון. בילדותה ספרו לה כלילדים אחרים את ספור אהל הדוד תום. פעמים רבות שמעה ספור זה עם חברה. ברגע שהסיפור היה עצוב, כבעת מותו של הדוד תום, בקש חברה להפסיק את קריאת הסיפור ואף ברח. ואילו היא ישבה עד תום הסיפור, דמעות נוצצו בעיניה. כאלו ידעה מילדותה כי החיים אינם מעשייה מבדחת, והחי אותם נועד לעצבונות וכאבים רבים. היא בקשה לדעת הכל, כי לא ידעה פחד. היא ידעה עצב ולא ברחה משואות וממפלות. היא עמדה לידם, בקשה לעזור ועזרה.
בנעוריה נסעה לקבוץ "רבדים" שבהרי עציון. שם ישנה עוד "נעמי".
שבתי טבת
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח