על הרצועה הגן כוח גדול בפיקוד הדיביזיה הפלשתינאית ה-20. זו כללה שתי חטיבות חי"ר פלשתינאיות, 2 גדודי שריון מוקטנים, 2 גדודי תותחי שדה, שתי חטיבות משמר לאומי, 3 גדודי חי"ר מילואים, גדוד קומנדו פלשתינאי 329, גדוד פדאיון 141 וכ-5 גדודי התנגדות עממית, שאורגנו ממחצית חודש מאי.
ברצועת עזה רבים השטחים הבנויים שבהם רחובות צרים, ורבים השטחים המעובדים שבהם מדרגות עיבוד ותעלות - שטחים הקשים לתנועת רכב ושריון. לכיבוש הרצועה יועדה חטיבת החי"ר המוגברת 11 בפיקוד סא"ל יהודה רשף, שכללה 4 גדודי חי"ר ויחידות חטיבתיות, ותוגברה בגדוד טנקים פיקודי ובגדוד צנחנים סדיר על זחל"מים. הסיוע כלל גדוד תותחי-שדה וגדוד מרגמות כבדות.
בתחילה שלל שר הביטחון את תוכנית הפיקוד לכיבוש רצועת עזה מיד עם תחילת המלחמה. הוא חשב שהרצועה תנותק לאחר כיבוש פתחת רפיח ואל-עריש ושהכוחות בה יכנעו ללא קרב. אולם כשעתיים לאחר תחילת הלחימה נתן המטכ"ל לאלוף הפיקוד את אישורו לכיבוש הרצועה, כדי למנוע את הפגזת ישובינו משם, ולשם ניצול פריצת חטיבה 7 דרך ח'ן-יונס ורפיח, שהוערך כי מוטטה את מערכי האויב בדרום הרצועה.
משימתו של הכוח העיקרי היתה להגיע לצומת ח'ן-יונס ומשם להמשיך צפונה ולכבוש, עד הערב, את עלי אל-מונטר ועזה, משימת גדודי החי"ר היתה להשתלט על דיר אל-בלח וח'ן-יונס ולכבוש את מוצב אל-קובה שמדרום לעלי אל-מונטר. שני גדודי חי"ר נועדו לחדור לעזה.
צוותי הקרב המשוריינים הגיעו למבואות עזה, אך ההתקפות על ח'ן-יונס ודיר אל-בלח נהדפו.
ההתקפה חודשה בבוקר ה-6 ביוני, כאשר החטיבה תוגברה בצוות קרב גדודי מוגבר מחטיבת הצנחנים בפיקוד המח"ט ובפלוגת טנקים מכוח 'אשכולות' המטכ"לי. עזה נכבשה, אך ההתקפה על ח'ן-יונס נהדפה שוב והיא נכבשה רק למחרת.
ביומיים הבאים השלימו כוחות החי"ר ויחידות הממשל הצבאי את טיהור השטח.
מתוך הספר "אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.