קורות חיים
ראליק נולד בשנת 1925 בבית חולים הדסה בנוה צדק, תל אביב.
הוריו- שלמה וחיה גלז עלו ארצה בשנת 1920 ,(חיה) מרוסיה,ובשנת1922 (שלמה-מוניה) ממליטופול אוקראינה.
הכירו בתל אביב ,התחתנו והקימו ביתם בעיר.
אמו- חיה גלז לבית אייזנשטין סימה לימודיה בהצטיינות בביס לאחיות במטרה לעלות לארץ ולעסוק במקצוע נדרש זה. היא היתה מראשונות האחיות בבית חולים הדסה, במחלקת ילדים, אשר שכן בנוה צדק.
אביו- שלמה(מוניה) היה בין בוני הכבישים הראשונים של תל אביב. שוכן באוהל על שפת הים ששימש כחלק ממחנה העבודה של הבונים הראשונים. מאוחר יותר היה לטכנאי ראשי של בית חרושת היחידי לקרח. בהמשך התחיל לעבוד בעירית תל אביב שהייתה אז עירייה צעירה כבת 12 שנים, במחלקת המים. כחלקן מעבודותיו עסק בחפירות ובהנחת תשתית המים לעיר ועד שהפך למפקח על רשת מפעל המים.
לאחר חתונתם חלקו דיור בנוה צדק עם משפחתה של חיה בנווה צדק ושם ראליק נולד ובילה את שנות חייו הראשונות.
בהיותו כבן שנתיים המשפחה עברה לצפון העיר לאזור מבודד מוקף חולות- שכונת נורדיה.( כיום עומד על הריסותיה -דיזנגוף סנטר).ראליק גר שם עד גיל 12 ומשם עברו לדירה ברחוב ריינס 15 בתל אביב.
ילדותו של ראליק שזורה בחיי העיר. הוא למד בביס תל נורדאו ,ותיכון למסחר. רכב על אופניו ברחבי העיר והשתייך לצופים- שבט קהילה.
תוך כדי לימודים בתיכון הצטרף להגנה, יצא לשנת שרות בנוטרות והיה קצין קשר במשטרת הישובים העבריים.
בהמשך היה מ"כ וקצין בח"יש תל אביב. הדריך קורסים רבים ואף השתתף בפעולות קרב (שבהן איבד חברים קרובים במתקפה על שרונה ועד לשנותיו המאוחרות פקד מידי שנה בשנה את קברותיהם ביום הזיכרון).
עם פרןץ מלחמת השחרור מילא תפקידים של מפקד גזרה הן בגבול תל אביב יפו(הגן על נווה צדק ממתקפות האויבים). השתתף בגיבוי השיירות לירושלים וגיבוי שיירות לנגב שהיה מנותק אז מהישוב המרכזי בתל אביב.
כחלק מהקרבות לקראת פריצת הדרך לירושלים באזור גזר, ראליק נפגע ממוקש וגם החובש שהגיע לחלצו.
כל זה התרחש ב 14 במאי רגע לפני הכרזת המדינה.
לאחר המתנה ארוכה לפינוי ואבדן דם הגיעו המחלצים והוא פונה לבית חולים בילינסון. לאחר שהתעורר מהניתוח שאלתו הראשונה הייתה: "האם יש לנו כבר מדינה? ".
עד הרכבת הפרוטזות הראשונות שלו כעשרה חודשים לאחר הפציעה בזמן השהות בבית החולים עסק ראליק כדרכו כל חייו - בעידוד הפצועים, להקשיב ולהרגיע וכן גם בשיחות מול אורחים מהמגבית היהודית.
כל חייו היה גאה ודיבר בשבחה של הארץ.
עם קבלת הפרוטזות חש כי שב לחיי שיגרה ומאז לא התייחס לעצמו כאל נכה.
הוא צורף למשלחת צהל לארה"ב בראשות יצחק מודעי מטעם הגו"ינט לגיוס כספים בארצות הברית.
להצעות משרד הבטחון לשיקום סרב אך ביקש אישור להישאר וללמוד בארצות הברית מקצוע שטרם ניתן היה לרכשו בארץ והוא האמין כי צפוי להיות חיוני להתפתחות הארץ- הנדסת אלקטרוניקה ואווירונאוטיקה.
משרד הביטחון אישר לו והוא נשאר ללמוד בברוקלין בטכניון.
ראליק סיים בתואר מהנדס אלקטרוניקה ושב לארץ להיות :" מובטל עבודה".( לאור העובדה כי בארץ לא הייתה תעשיית אלקטרוניקה באותה התקופה) בזמן זה הכיר את שולה (לבית כרמל) וב1956 הם התחתנו. בזמן ירח הדבש שלהם פרצה מלחמת סיני ולמגינת ליבו של ראליק הוא לא גויס...
עבודתו הראשונה כמהנדס אלקטרוניקה הייתה בחיל האוויר, לאחר, עבד באלתא והמשיך לתעשייה האווירית. שם עבד על פיתוח מטוס הערבה, הכפיר והלביא בתפקיד בכיר עד פרישתו לגמלאות.
בשנת 1963 יצא ראליק בשליחות המדינה לארצות הברית לשנתיים. ערב צאתו שינה שם משפחתו ( לפי הוראת בן גוריון כי כל היוצא בשליחות המדינה חייב לעברת את שמו).
מישראל ראליק גלז הפך להיות: ישראל ראליק גל.
כל חייו שימש ראליק כסמל לגבורה ושיקום. תמיד דאג לנכים החדשים, עודד אותם ותמך בהם ברגעיהם הקשים.
הוא השאיר חותמו על רבים ונחרת בליבות כל מי שניקרה בדרכו במהלך החיים. מעולם לא נתן לנכות להכתיב את חייו, ולמנוע ממנו לעשות כרצונו. הוא עסק בספורט, שחיה, רכיבה על אופנוע (כאהבה נושנה שלו) שיחק עימנו כדור סל ובצעירותו אף גלש בשלג.
ראליק הנחיל את אהבת הארץ והרצון לתרום ולשרת את הארץ גם לילדיו ולדורותיו הממשיכים לאורו ודרכו .
רבים שהכירו אותו לא האמינו כי הוא נכה קטוע רגליים ואת כולנו חינך כי השמים הם הגבול ותמיד לשאוף למצוינות ולנצח.
חייו היו מלאי עשיה והגשמה ,תרם לביטחון המדינה והיא הייתה תמיד מקור גאווה עבורו.
בכל יום עצמאות חש כי זה יום חגו בו נפצע וניצלו חייו ובו נולד מחדש.
למרות פציעתו הקשה שלימים החמירה ופגעה בבריאותו הוא נותר לוחם בלתי מתפשר וזכה לאריכות חיים.
ראליק נפטר בשנת 2013 בגיל 88.
ראליק לא ידע כי בחוק המדינה, כל נכה צה"ל קשה בדרגת 100% ביום פטירתו הופך להיות מוכר כחלל צהל.
אילו ידע בוודאי היה גאה גם בכך!