28.1.01
הגעתי לבסיס כקצינת אבטחה חדשה. נכנסתי לחמ"ל ולפני שמישהו הספיק להגיד לי ברוכה הבאה, קפץ חייל גבוה ושחום מהכיסא שישב בו וקרא בקול: "את רואה את שקית הבמבה הזאת? אסור לגעת בה!".
נסוגתי אחורנית ואמרתי לו: "בסדר, אני לא נוגעת".
זאת היתה היכרותי הראשונית עם שימי.
הכרתי את שימי חודשיים קצרים, אשר הביאו לכך, שאבין ששימי אינו בן אדם רגיל.
שימי הוא בן אדם מיוחד, אינטיליגנט, בעל לב רחב, חיוך מרוח על פניו 24 שעות ביממה.
שימי החליט להישאר בהתנדבות ביחידה חודש נוסף, מעטים החיילים שיסכימו לבצע מעשה זה.
בתקופה זו אימנתי את החיילים לקראת תחרות בביסל"ח הכוללת ירי, מבחנים, ריצת ניווט וכו'. שימי בלט בהישגיו מעל כל חברי הנבחרת שהורכבה מהחיילים האיכותיים ביותר. כל מבחן שבדקתי לו, ההערות היו רק חיוביות, כגון: "יפה מאוד", "הגדלת ראש".
ושימי פירט, החומר זרם ממנו כמו מים, הכל היה קטן עליו. לאחר ששימי הלך לעולמו יצא לי להכיר גם את המשפחה ואז כל הפאזל התחבר.
שימי בן אדם איכותי ומדהים - בשל העובדה שגדל במשפחה כזאת. משפחה חמה, אוהבת וחזקה.
ברגעים קשים אלו, לומדים ורואים עד כמה החממה שגדל בה שימי הביאה לעולם פרח מרהיב.
לסיום אכתוב את השיר ששרתי לכם, הוריו של שימי, באזכרה.
הלוואי, יהיה בי כוח עוד מעט,
לא להישבר כאן למולך
הלוואי יהיה בי כוח לא ליפול על ברכי
אפצע את ידי עד ישותקו,
לא יתקרבו אל גופך,
המוכר, האהוב.
שאפי לא ישאף את הריח.
אלוהים את הריח,
שלא ארד על ברכיי,
שתישאר!
הישארו חזקים ותיזכרו ששימי היה רוצה שתישארו שמחים גם בהעדרו.
אתכם באובדנכם
מאיה רוזנברג