סמל חן (חני) צבי שטנר ז"ל

אלבום תמונות

עוצמת אני את עיניי וכמו בקליידוסקופ עולות, מבזיקות תמונות זו אחר זו... אני שומעת קולות דיבור, צחוק, וצחוק משותף לנו.
בכי ושירה... שירה שאנני יכולה להזכר במילים, שירה שאהבת כה לשיר וידעת את כל מילות השיר. שירה שהלכה אחרי מהחדר למטבח.
שוקעת אני בים של זכרונות ולזמן אין משמעות, נדמה לי שרק שלשום, רק אתמול הבאתי אותך מאושרת מבית היולדות, תינוק חמוד ובריא, אח לאחותך דינה, והנה אני רואה אותך כבר מרים את הראש עוקב אחרי בעיניים שובבניות, נוצצות מרצדות בשמחה.
אתה יושב, עומד, זוחל על ארבע ומתחיל לצעוד, ממלמל את מילותיך הראשונות. הזמן עובר מתקופת הגן לביה"ס, צופים, קורס הדרכה ועד ראש גדוד, אוהב טיולים ומרחבים, רכיבה על סוסים ושחיה.
אני רואה אותך בביה"ס היסודי והתיכון, נער שלא רוצה במיוחד להתבלט, אבל בן-אדם. ובן-אדם פירושו להיות מצפוני ורגיש לחברה הסובבת אותך, עומד נחוש בדעותיך שהינך מאמין בהם, בשקט ובנועם האופיניים לך אתה משיג את מבוקשותיך.
והנה, מלאו לך 16 שנה ואתה מחליט להגשים חלום מילדות לימוד צלילה. לא מרפה מאיתנו עד שאנו מאשרים לך לצאת לקורס, ולא היה גאה ממך כשזכית בתעודת צולל שני כוכבים.
וכך הזמן חולף, מסיים הינך י"ב כיתות בביה"ס "אליאנס" ונוסע בחופש לטיול צעירים לאירופה. חוזר ארצה ומכין את עצמך לצבא. רץ השכם בבוקר עם משאות, עולה ויורד מדרגות, הולך ברגל מרחקים, קונה זוג נעליים צבאיות, רץ איתם כדי להתאימם לרגל שלא יעשו צרות בטירונות וב-8 לפברואר 1981, הינך מתגייס לצבא ולהפתעתנו הרבה. מתנדב לצנחנים, "כדי לעשות את הצבא כמו שצריך, לדבריך". ואתה עושה כמיטב יכולתך כל המוטל עליך בלי קיטורים.
מסיים מסלול של הצנחנים ונשלח לביה"ס למכ"ים, וכאן מפרידים אותך משאר חבריך שהיית קשור עימם בקשרי חברות במשך כל המסלול. כשסיפרת לי על כך חן יקר, הדבר הכאיב לי מאוד, ובדרכי נועם כהרגליך מרגיע אותי "אמא זה לא נורא".
"אני פוגש את חברי וכמו-כן גם כאן ישנם איתי אנשים טובים שהכרתי אותם, כמובן שלא קל ליצור חברות בזמן קצר בהשוואה לתקופה שעברה."
חג השבועות מגיע, ואתה נשארת עם פלוגתך בביה"ס לחג. אנו נוסעים להנעים לך את השארותך ומגניבים אותך במכונית ולפי בקשתך, אנו עולים למצפה להר חזון. ברצונך להראות לנו משהוא נהדר. מראה לנו עם היד ואומר: "תראו איזו ארץ יפה יש לנו", ואנו רואים בהוד הגליל הפרוש לעניינו כעל כף היד.
מאכילים אותך במעדנים שהבאנו מהבית ומחזירים אותך לביה"ס. לאחר שבוע הינך מגיע לשבת הביתה.
המעלית נעצרת, דפיקה בדלת המבשרת את בואך ואתה עם השלום הגדול שלך נכנס בשמחה הביתה, התכונה סביבך, מתחילה חגיגה גדולה, ואתה לא שוכח להודות לנו שוב ושוב על ביקורינו בשבוע החולף, כמה זה היה יופי עבורך.
פירוק התיק, הכנסת הכביסה מהר למכונה, חימום האוכל ולשבת קרוב אליך בזמן האכילה לחוש ולהנות ממראך.
רצית לספר לי עוד ועוד ואני שהייתי כה טרודה סביבך, לא הקשבתי לך, ומאוחר יותר אני נכנסת לחדר מתיישבת לצידך על המיטה, מול האקוריום הריק, שעד לגיוסך מלא דגים היה ונהגנו כך לשבת ולהתבונן בהם במשוטם, ובאותו ערב לא היה לך חשק יותר לספר לי מסיפוריך, אני יוצאת מהחדר ומצטערת על כך והצער הוא לעולמים, כי לא נוכל יותר לשבת יחדיו ולשוחח, אני עדיין נכנסת לעיתים קרובות לחדר, מתישבת על המיטה מול האקוריום שהיום מכיל את חפציך, המזכרות שנשארו לנו ממך.
יום השישי חולף, שבת בבוקר הינך נקרא לחזור לצבא. פרידה מדינה ושימי. אבא ואני מלוים אותך לתחנת אוטובוסים.
אני יוצאת מהמכונית לופתת בחוזקה את כתיפך ונושקת לשתי הלחיים הדוקרניות ולבי נצבת לי, אנני רוצה להפרד, רצינו להשאר עוד ועוד רק אני יודעת שאתה לא רוצה להראות כילד, ואנו עוזבים אותך. תמונת הפרידה הזו מלוה אותי יומם ולילה, אני רואה אותך בני עומד בודד בתחנה, עומד וממתין להסעה לצפון, לארץ הארורה והשחורה,

אמא