דברים שנאמרו באזכרה ביום השלושים לנפילתו של גיורא בבית העלמין הצבאי בקרית שאול על-ידי אלישע האס חברו ממכון ויצמן למדע: עומדים אנו כאן מול משפחה שבורה, בלב שבור, רוצים לעשות משהו, לומר משהו על מנת להקל על הסבל האיום, והמלים אינן.
אין לנו, לחבריו של גיורא, אפשרות לקבל על עצמנו שמינית שבשמינית מאותו ים של כאב שירד עליכם. מה נוכל אנו, החברים הכואבים, בני דורו של גיורא שכמוהו לחמנו למען בטחון ישראל, כמוהו עבדנו במחיצה אחת במעבדה, אבל לא נתנו את מה שהוא נתן, את חייו, מה נוכל אנחנו לעשות יותר מאשר לכוף את ראשנו ולהביט באלם ועין דומעת, במי שחרב עליהם עולמם. להתחלף לא נוכל ,לקחת על עצמנו חלק מהכאב אי אפשר. נוראה היא העובדה שהקרבתו של גיורא בנטלו על עצמו את הסיכון שבתפקידו אינה ניתנת לחלוקה. זהו מסוג הדברים של הכל או לא כלום, אבל את הכל נותנים אחדים ובזכותם חיים כולנו. לכן נורא כפליים חוסר האונים שהננו מרגישים כאן, בעמדנו מול קברו של חבר צעיר שכל חייו היו לפניו, שכמונו עבד במעבדה, עמד להקים משפחה, אבל בתחילת דרכו כחתף נלקח מאתנו. וכל זה למעננו. למען יוכל עם ישראל לשבת לבטח בארצו, חופשי מאיומיהם של ממשיכי העמלקים שבכל דור ודור.
גיורא לא עלה למסוק לשם טיול אף באחת מני אלף הפעמים שיצא לטוס, ולכן קשה שבעתיים לעמוד כאן ולחפש מלים שניתן לומר למשפחה שאבדה את משענתה ומקור תקוותה וגאוותה. קשה למצוא מלים שניתן לומר על מי שעשה ככל יכולתו למען החיים והשלום של כולנו כאן, אבל בעצמו לא זכה לחיות. בהסתלקותו של גיורא שוב עולה השאלה הקשה, מדוע הולכים הטובים. ואין מנוס מן התשובה שעם ישראל לדורותיו, ועל צרותיו, עמד במערכותיו בזכות ההולכים בראש המחנה. ההליכה לפני המחנה היא בהכרח הסיכון הגדול ביותר, ואלה שהולכים לפנינו יודעים כי עלולים הם לא לשוב. בכך גם הביטוי לתכונתם המעמידה אותם מעל למחנה - הנכונות ללכת למרות הסיכון הגדול. אף אחד אינו רוצה לתת את חייו, אבל הטובים מוכנים להתגבר על הפחד ובכך גדולתם האישית. גיורא הלך בראש הטסים לפני המחנה, זה המעט שידענו על תפקידו בצבא. הוא הסתכן רבות, ואף אחד לא ידע על כך. היה חוזר מן התעלה למעבדה וממשיך בעבודתו בשלוה מדעית. לא לשם תהילה יצא גיורא אלא מתוך הכרת חובה.
הכרנו אותו במעבדה, באותה מלחמה עקשנית אל עבר האמת. גיורא אהב את העבודה ואת דרך המדע. לא אץ אל התואר. אף כשקבל אישור על סיום מחקרו, בדק וליטש את עבודתו שוב ושוב. כולנו יודעים כמה קשה לעסוק במדע תוך כדי מלחמה. קשה שבעתיים לנהל מחקר מדעי שנקטע תכופות על ידי שירות מילואים. כולנו ידועים כמה קשה להשלים קורסים ולעמוד בבחינות בשנת לימודים שחלקה הגדול מילואים.
גיורא עשה הרבה יותר מכל אחד מאתנו למען צה"ל תוך כדי לימודיו. הקשיים שגרמו יציאות הפתע למילואים היו מביאים רבים לידי הפסקת לימודים, או לפחות לניצול הזכות להשתחרר חלקית מן השירות. אבל גיורא היה מן הטובים ההולכים לפני המחנה, ובכוחות נפשיים גדולים המשיך במאבק במעבדה, במקביל למלחמה בתעלה. ואנו חבריו, שבקנה מידה קטן עושים כמוהו, יודעים להעריך זאת. רק בזכות כשרונותיו הרבים וכושר התמדתו הצליח תוך כדי המלחמה להשלים לימודי תואר מוסמך.
גיורא בלט תמיד בנכונותו לעשות למען אחרים. לעולם לא אשכח את הימים שהקדיש לי כאשר ביצע למעני מדידות במכשירים שלא הכרתי, וזאת כדבר מובן מאליו על אף הזמן המצומצם שעמד לרשותו. ראינו נכונות זו במעבדה. עכשיו אנו יודעים שכך נהג גם בבית ובמשפחה. אותן תכונות הן שהביאו אותו לעשות למעננו - חבריו, ולמען עם ישראל. מעולם לא נירתע, תמיד עשה יותר מכפי הנידרש.
אומרים יהודים למוכי שכול ויתמות: "המקום ינחמכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" ו"בבנין הארץ תנוחמו". והרי אנו יודעים כי אין נחמה ואין שילומים. אבל "בבנין הארץ תנוחמו" משמעו - אנו יודעים ואתם יודעים, שגיורא לקח על עצמו את הסיכון למען בנין הארץ. לשם זה היה מוכן להסתכן ולתת את חייו, ועל כך אף דיבר בפירוש. תקוותנו שמטרת חייו זו תתקיים גם תתקיים, ובזה תנוחמו.