אלבום תמונות
מה שאינו משביע רצון, מה שתמיד מאכזב הוא הפער הנורא הזה בין מה שרוצה היית לאמר לבין המילה הכתובה. הדפים האלה, הקרים כל כך, שהם שחור לבן כל כך, יש בהם רק מקצת ממה שיש בו, ברגש שיצר אותם. ובכל זאת זה מעט מן המעט, אולם הדבר היחיד כמעט שנותר לעשות לשמו. כל אימת שאני חפצה לפתוח ב"הוא היה" הרי זה אי אפשר.
יש אמת מסוימת בזה שהוא איננו עוד, אבל אמת בהירה הרבה למעלה מזה, באמירה - נשמתו צרורה בצרור החיים. כאילו הפך להיות חלק מאתנו, והוא איתנו תמיד.
חנוכי, אחי הקטן. במשנה חיבה ותרתי משמע.
צנום וקטן קומה שכאילו היו מה שדרבן את הילד הזה, להשיג ולהוכיח. הנער הזה שניחן במן איזון שעשה אותו מוכשר להיות ללץ מחד, ואחראי ושאפתן מאידך. הבדרן שבחבורה, והתלמיד הטוב, השקדן. הרקדן לעת מצוא ואיש הצבא. הגנדרן שהיה מקפיד על מיטב האופנה ואולי דוקא משום שבחר במסלול שחייב אותו ללבוש חקי, ואת מיטב שנותיו לחיות בתנאי שדה. המפקד שהוא סמכות ואיש המשפחה שנוח להטריח אותו בכל בקשה שהיא. ובלי כל הסופרלטיבים האופיינים הללו שיש לי הרצון להזהר משימוש יתר שיפחית מערכם.
הוא היה בשר ודם וזה מה שהוא בעל ערך. בשר מבשרנו. מה שנורא מכל הם הגעגועי האלה חסרי התוחלת. הגעגועים אל מול התמונות האילמות, הדוממות, שבחסר הגיון ממשיכים לחלחל ולהכאיב.
ויש ויש מה על מה לאמר "יתגדל ויתקדש שמי רבא" כשנפקד חיל שכזה מצבאו של אלהי צבאות.
אחותו בתיה