בן דבורה ואליהו. נולד בחורף תרע"ד (מארס 1914) בקאליש, פולין, ובהיותו בן עשר שנים עלתה משפחתו לארץ-ישראל והשתקעה ביפו.
הוא למד בבית-הספר "תחכמוני" בתל-אביב ובשנת 1928 הצטרף לבית"ר והיה פעיל במיוחד בפלוגה הימית. למרות גילו הצעיר הצטרף ל"הגנה" ולאחר קום הארגון הצבאי הלאומי עבר לשורותיו.
בסוף 1936 עם פתיחת נמל תל-אביב, תרם אריה שהיה שרברב במקצועו, מן הידע והניסיון המקצועי שרכש לעצמו, למען המפעל.
הוא גם היה בין הראשונים לשבירת ההבלגה. בראשית 1937 יצא עם עוד מפקד מחבריו למחתרת, שניהם רכובים על אופנוע, לכפר יאזור והטיל פצצה לבית קפה ערבי. על מעשה זה הועמדו שניהם לדין פנימי באצ"ל ואחר-כך הושעו מתפקידיהם ויחידותיהם הועברו למפקדים אחרים. למחרת גם הוצאו על-פי פקודה מן הארגון, אבל לאחר שבועות אחדים ארע הפילוג של אפריל 1937 והם חזרו לארגון המחודש.
אריה השתתף בהטלת פצצות אל חנויות ביפו, בהתקפה על אוטובוס ערבי בכביש רמלה-יפו, בהנחת פצצה בלב השוק ביפו, בהתקפה על כפר הפורעים סלמה, בהנחת מוקשים מתחת לפסי רכבת, פיצוץ קווי טלפון ועוד.
בשנת 1939 יצא לפולין
להשתתף בקורס הצבאי למפקדים הבכירים של האצ"ל. עם שובו לארץ הקדיש עצמו בעיקר לפיתוח המחלקה העוסקת בייצור חומרי חבלה.
ביום 5.8.1939 בעת הרכבת
פצצת-זמן, התפוצצה הפצצה בידיו. משהגיעו הבלשים הבריטים לבית ברחוב לילינבלום, מקום ההתפוצצות, מצאוהו עיוור בשתי עיניו, כף ידו האחת קטועה והשנייה מרוסקת והוא פצוע פצעים קשים בחזהו. לשאלה מה שמו ענה: "שמי מוות!".
הוא הועבר לבית החולים "הדסה". גם שם לא הרפו ממנו הבריטים ולא פסקו מלחקרו, אולם לא הצילו דבר מפיו. למחרת, ביום כ"א באב תרצ"ט (6.8.1939) מת מפצעיו, והובא למנוחות בבית העלמין שבנחלת יצחק.
פרק חייו ופעלו פורטו ב"זכרם נצח", ספר יזכור לגבורי הארגון הצבאי הלאומי, וזכרו הונצח בפירסומים נוספים.